אבני נזר אורח חיים כט

אברהם כהוייתן. והי' בזה שלום דודך דו"ש והצלחתך הק' אברהם. י) ואחרי אשר קיבל ממנו ההעתק מס' הנ"ל כתב לו בזה הלשון הנני עומד בדעתי שלא לשנות מאשר הי' המנהג מעולם. וידוע דברי מהרש"ל כל המשנה ידו על התחתונה וידינו על העליונה: סימן טו שאלה. המהדרין ליקח לסת"ם עורות מכשרות דוקא וגם ליקח משליל שלא נעבדה בו עבירה. אם יקחו משליל שנטרפה אמו: א) תשובה. תחילה נבאר אם אין בו חשש מעיקר הדין. והנה עור השליל אף דחשיב כבשר כבמשנה פ' העור והרוטב. מכל מקום חשיב גם כן עור. וראי' מעור העוף. ועיין בתוס' שבת (דק"ז.) בד"ה אמר שמואל. שו"ר שביאר כן בסה"ת (סי' ר"ז): ב) איברא דהא במסכת סופרים ובשבת (דף ק"ח) כותבין על גבי עור בהמה טהורה וכו'. ודבר ברור דשליל לא מיקרי בהמה כדאיתא בתמורה. ומייתי לה בחולין (דף ס"ט) דאין ממירין בעוברין דכתיב בהמה בבהמה ועובר לא חשיב בהמה. ושם (דף ע"ה) בהושיט ידו למעי בהמה והוציא חלב מבן ט' חי פליגי ר"י ור"ל. ולכולי עלמא בבן ח' פטור. והקשו הראשונים מגיד הנשה דבבן ח' שלא נשחט אסור. ותירצו דדוקא בחלב דכתיב חלב שור וכשב ועז. ושליל לא מיקרי שור כו'. אבל גיד הנשה דכתיב סתם גיד הנשה אסור אף שליל בכלל יעיין שם. ואם כן יש לעיין אם הא דתניא כותבין על עור בהמה וחי' כו' כך הי' הלכה למשה מסיני. ואם כן אסור לכתוב על עור השליל. או דברייתא לישנא בעלמא נקטי: ג) והנה ת"ל מצאתי מקור הדין בירושלמי פרק קמא דמגילה. הלכה למשה מסיני שיהי' סת"ם נכתבין על גבי עורות. ואם כן נשנה ההלכה סתם כמו דכתיב גיד הנשה סתם. ואף עור השליל כשר: ד) ועתה נבאר אם הפילה נפל. אם כשר לכתוב על גבי העור. ולכאורה יש מקום לפסול על פי מה שראיתי בספר פ"ת בשם תשו' יד אלי' אפשר דאסור לכתוב על גבי בהמה שנטרפה מן הבטן משום דלא היתה לה שעת הכושר. וכ"ש הנפל הזה. ואומר אני שעל גבי עור טריפה מן הבטן פשוט שמותר. מאחר שמפורש בראשונים הטעם דמותר לכתוב על גבי עור של נבילה וטרפה משום מין המותר בפיך. וכן מצאתי בירושלמי פרק קמא דמגילה. [וספר יד אלי' אין אתי לעיין בו] אולם בנפל יש מקום לפסול עפ"י המשנה חולין (דף ע"ג:) בן ח' חי אין שחיטה מטהרתו שאין "במינו" שחיטה. ואם כן אינו 'מין' המותר: ה) אולם יש לחלק ולומר דשפיר חשיב מין המותר שהרי שליל כיוצא בו שנמצא במעי שחיטה מותר באכילה. ודוקא לענין היתר שחיטת עצמו חשיב ליתי' במינו שחיטה. אבל היתר אכילתו מה לי אם הוא על ידי שחיטת עצמו או על ידי שחיטת אמו. [ועוד יש לחלק דוקא שליל בחיי' עם בהמה גמורה חשיב שני מינים. דאין חיותם שוים. אבל במותם. בני בקתא חדא נינהו]. ובזה נדחה נמי דינו של בעל יד אלי' דשפיר חשיב הי' לו שעת הכושר על ידי שחיטת אמו. והא דחשיב במשנה שם לא הי' לה שעת הכושר. היינו לשחיטת עצמה. אבל הי' לה שעת הכושר לאכילה על ידי שחיטת אמו ו) אולם בעור השליל של נבילה יש מקום לפסול מטעם אחר. דהנה יש לעיין מנא לן דהאי מן המותר בפיך. מין המותר בפיך. ולהכשיר נבילות. אימא מותר ממש. ובודאי התשובה שהשיב ר' יהושע הגרסי להבייסוחי הי' דחוי בקנה כמובן. ונראה משום דבעור בהמה לית בה איסור והיתר דאינו בר אכילה. על כן דרשינן לי' למין המותר. אבל בעור השליל דמטמא משום נבילה. ועל כרחך דראוי לאכילה. [דנבילה שאינו ראוי לגר אינו מטמא בסרוחה מעיקרא לכולי עלמא] וכיון דבעצמו אסורה באכילה. יש לומר דלא מהני מה שמינו מותר ודוקא בעור בעלמא דבעצמו לאו בר איסור הוא. רק שבהמה טמאה פסול עורה משום מין האסור כמו סיב ועיקרא דדיקלא מין אילן. ואם כן בעור נבילה דמינו מותר אין מקום לפסול. אבל כשאסור בעצמו שפיר יש לומר דפסלינן. כמו שאין מביאין נסכים מן הטבל דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל. ולא מהני מה שמינו מותר ז) ונראה דדבר זה תלוי בדין אם מותר לכרוך הפרשיות בקלף בהמה טמאה. דכתב הב"י (סימן ל"ב) בשם סמ"ג וא"ח והגמי"י דיש מקפידין לכורכו בקלף כשר. ואינו מוצא להם טעם דהא ברייתא טולין במטלית תניא. ובמטלית לא שייך כשר ופסול. ואם כן כל קלף חזי שפיר לכרוך. ואם כן הכא נמי כיון דכל עור חזי דלא שייך בו איסור והיתר בגופו. אף כשלוקח עור השליל שאוכל הוא ואסור הוא. לית לן בה: ח) ובסברא זו ישבתי דברי הרמב"ם (פ"ב מהלכות ציצית) שחילק בין תכלת האמורה בציצית לשאר תכלת. דסתם תכלת הוא צבע כעין הרקיע. ותכלת של ציצית הוא מחלזון דוקא. וכן (בפ"ח מהלכות כלי המקדש הלכה י"ג) בבגדי כהונה לא הזכיר כלל שהתכלת יהי' מחלזון רק שיהי' צבע כעין השמים. ובודאי מצד הסברא כשם שתכלת של ציצית פסול קלא אילן כמו כן בתכלת של בגדי כהונה ומפורש אמרו בפ' כלל גדול שכן ציידי חלזון קושרין ומתירין. הרי שהיו עושין התכלת למשכן מחלזון. ולמה לא מצריך הרמב"ם שיהי' מחלזון דוקא ט) ונראה לי דסבירא לי' לרמב"ם שהחלזון דג טמא הי'. וקשה לי' איך הותר למלאכת ולבגדי כהונה. הא לא הוכשר למלאכת שמים אלא של טהורה. מזה הכריח דלא בעינן של חלזון דוקא*). וכשר אפילו בשאר צבעים דלא שייך בהו איסור והיתר ושוב כשר אף בחלזון כסברת הב"י הנ"ל. אבל בציצית אף דבעי' חלזון דוקא. הא ציצית הויין רק תשמישי מצוה. וכשר של טמאה. ודוקא בשופר נסתפק הר"ן משום דלזכרון קאתי [ודלא כמג"א (סימן תקפ"ו סק"ג) דמשמע לכאורה מדבריו דבכל המצוות בעינן טהורה דוקא. וליתא]