אבני נזר אורח חיים רפט

ג) אך יש לומר דכנגד הלחיין הלא ניכרים הקנים מבפנים ונראה מפנים והוה לכנגד הלחיין מחיצה מעליא. וממילא הוה מחיצה לכל המבוי. וכהא דאיתא בעירובין (דף ד':) הי' גבוה מעשרים ובא למעטן כמה ממעט. כמה ממעט כמה דצריך לי'. אלא רחבו בכמה. ר' יוסף אמר טפח. אביי אמר ארבעה. ובדף ה' דכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה מר סבר קורה משום היכר וסגי בטפח שיש היכר למשתמשים תחת הקורה. ומר סבר קורה משום מחיצה. ופרש"י דאמרינן חודה החיצון יורד וסותם ואמרו רבנן דבטפי מעשרים לא אמרי' יורד וסותם. וכיון דלא הוי מיעוט ארבע הוה מחיצה העשוי' לפחות מד' וקיימא לן בכל דוכתא מחיצה העשוי' לפחות מד' לאו מחיצה הוא. דאין רשות היחיד לפחות מארבע טפחים כו' עד כאן לשונו. הרי דמכל מקום במיעוט ד' משתרי כל המבוי. ואף דלגבי שאר המבוי לאו מחיצה הוא. כיון דהוי מחיצה לאותם ד' ושם מחיצה עלי' ממילא חשיב שכל המבוי יש לה מחיצה. והכא נמי בצורת הפתח הזה כיון דהוי מחיצה לכנגד הלחיין שהעמידו הוי מחיצה לכל המבוי: ד) אך יש לשדות נרגא בהוכחה זו לפי מה שכתב באבן העוזר בחי' ריש כל גגות והתוספת שבת סימן שע"ד בגג הבולט לרשות הרבים מצד אחד ואין בבליטה ההוא ארבע הוא רשות היחיד. דאף שבצד שבולט לא אמרינן גוד אסיק במחיצה שאינה ניכרת. מכל מקום הא נעשה רשות היחיד בשלשה מחיצות שאין הגג בולט משלשה צדדין. ושלשה מחיצות דאורייתא ומחיצה הד' צריך רק שלא יהי' נפרצה במלואה למקום האסור לה. וכיון שאין בבליטה ד' הרי נפרצה למקום פטור עד כאן דבריו. ועל כן במבוי סתום שיש לה שלשה מחיצות. וקורה צריך רק שלא יהי' נפרצה במלואה למקום האסור לה. וכיון שמיעוטו ד' ואותם ד' טפחים הסמוכין לרשות הרבים הותרו. ממילא שאר המבוי מותר בשלשה מחיצות. ששאר המבוי מופלג מרשות הרבים ד'. ואינו נפרצה לרשות הרבים רק לאותם ד' טפחים שהותרו בקורה. והרי המבוי נפרץ למקום המותר לה. ולדעת הרמב"ם דפסק ארבע מחיצות דאורייתא צריך לומר דמכל מקום סוגיא זו אזלא למאן דאמר שלשה מחיצות דאורייתא. ואם כן בנידון דידן להרמב"ם דד' מחיצות דאורייתא יאסור. ואפילו להפוסקים ג' מחיצות דאורייתא יש לחוש דבשלשה מחיצות אתי רבים ומבטלי מחיצתא כדברי אבן העוזר הנ"ל [דמסתמא הוא מפולש גם בצד האחר ומתקן שם בצורת הפתח]: ה) אך יש להתיר מהא (דבדף ז':) מבוי שנפרצה במלואה לחצר ונפרצה חצר כנגדו זה כנגד זה אסור משום דמחזי כמפולש. כן פרש"י בדיבור המתחיל ומבוי אסור. (ובדף ח'.) בדיבור המתחיל ובשעירבו עיין שם. אבל אינו אוסר משום פירצת מלאה שגיפופי החצר אינם נראים במבוי והוה מפולש ממש. ועוד דאין כאן רק שתי מחיצות ולא מהני נראה בחוץ. הכא נמי אף על גב שקנים של צורת הפתח אינם נראים במבוי מותר. ואפילו הרי"ף והרמב"ם שכתבו דהוי מבוי מפולש. מכל מקום לא אסרו אלא משום פילוש. אבל לא משום שאין למבוי אלא שתי מחיצות שמן הצדדים דמצד השני אין לה רק לחי ומצד הפירצה אינו נראה במבוי כלום ולא חשיב מחיצה. דנראה בחוץ לא חשיב מחיצה. ולא מהני רק בלחי להיכר אבל לא במחיצה שלישית. אלא ודאי מחיצות החצר מועילים גם למבוי שכלה לה, ומה שמבואר בגמרא דפליגי בנראה מבחוץ היינו שלא יאסור החצר על המבוי וצריך המחיצה לחלק החצר והמבוי לשנים. בזה אי אפשר שמחיצות החצר יועילו למבוי וצריך לבא מחמת נראה מבחוץ. אבל לעשות רשות היחיד שפיר תועיל מחיצות החצר למבוי שהכל רשות היחיד אחד. אף שאינו נראה בתוך המבוי: ו) אך יש לדחות דצריך לטעם פילוש אם לא נפרצה החצר כנגדו כנגד כל פירצות המבוי רק כנגד מיעוטה. וניכר מקצת מחיצות החצר במבוי. ועדיין רוב הפירצה מחיצה כנגדה ועומד מרובה על הפרוץ הא חשיב מחיצה גמורה ומטעם פילוש אסור. דמפולש לא משתרי בעומד מרובה אלא בצורת הפתח. כמבואר בתוספות עירובין (דף צ"ד.) סוף דיבור המתחיל מ"ש יעוין שם ובמהרש"א שם. וכן מוכח (דף ה'.) גבי מבוי שנפרש מצידו כלפי ראשו אם יש שם פס ארבע מתיר פירצה עד עשר דכתב בספר האשכול דהיינו דוקא שאין פרוץ מרובה על העומד שבצד זה. ואף על פי כן מוקי לה הגמרא (דף ו') דאיכא גדודי. ואם לא כן אוסר משום מפולש: ז) אך עדיין יש הוכחה לפי פי' ר"ח שהביאו התוס' דר"י אפילו זה כנגד זה. ומדקאמר סתמא משמע אפילו זה כנגד זה לגמרי. ורב לא פליג אלא מטעם פילוש. אבל בהא לא פליג אר' יהודה. במה דמוכח מר' יהודה דמחיצות החצר מועילות למבוי. הגם שלכאורה יש לדחות דשאני התם דאפילו יאסר המבוי החצר מותר בגפופין. וכיון שפירצת המבוי לרשות הרבים המפסיק בין המבוי לרשות הרבים לא הוי מפולש. וחשיב סתום במקום שנפרצה לרשות היחיד. אבל הכא אם תמצא לומר שהמבוי אסור גם כנגד הלחיין. יאסר משום פירצת מלואה למבוי. יש לומר כיון דפירצת מלואה למקום האסור לה אינו אלא מדרבנן. ומדאורייתא רשות היחיד הוא, והרי המבוי נפרץ לרשות היחיד ומותר כנ"ל. הנה יצאנו מחשש איסור תורה ובדרבנן סומכין על האומרים שאין רשות הרבים בזמן הזה וגם שלשה מחיצות דאורייתא: ח) ולכאורה יש לדחות דלא יצאנו מחשש איסור תורה. דכנגד הלחיין שנפרץ במלואה למבוי האסור בטלה המחיצה שמעבר המבוי. ונמצא שגם בין הלחיין אין לה רק שלשה מחיצות, דלא מהני בזה כנ"ל. אך הא ליתא דלשיטת אבן העוזר והתוס' שבת דאין צריך מחיצה רביעית רק כדי שלא יהי' נפרץ במלואה למקום האסור לה. אבל בגג שלמעלה מעשרה אין צריך לה רק שלשה מחיצות דאורייתא. אי אפשר לומר דטעם איסור פירצת מלואה למקום האסור לה משום דמבטל המחיצה שמן העבר ההוא. דאכתי אית לה שלשה מחיצות. אלא צריך לומר דזה איסור בפני עצמו. דאף שיש לה מחיצות כראוי מכל מקום אם נפרץ במלואה למקום האסור לה אסור. ועל כן כתב באבן העוזר סימן שנ"ג דאף בחורי רשות היחיד דאין צריך שום מחיצה אוסר פירצת מלואה למקום האסור לה. ואם כן אין לנו שום ראי' שפירצת מלואה מבטל המחיצה שמעבר ההוא: ט) ולדעת הרב מלאדי בשלחן ערוך שלו סימן שמ"ה סעיף כ"ג בתוך שני חצאי