אבני נזר אורח חיים רסג

פתח מכל מקום הא חזינן בפסי ביראות מתירין בי"ג. ואם תאמר דכיון דמתירין בי"ג אף דלאו פתחא הוא הדין דמותר מן התורה בט"ז. אם כן הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרכו בפרק קמא לומר דסבר ר' יהודה ב' מחיצות דאורייתא. אימא דבט"ז נמי פיתחא הוא. אלא ודאי פשיטא לתוספות דבט"ז אסור מן התורה. על כן כתבו דממילא גם בי"ג אסור מן התורה. ומדמהני מכל מקום דלתות מוכח דגם בט"ז מהני דלתות ועל כן כתבו דההיתר מדרבנן בי"ג בלחי וקורה משום דב' מחיצות דאורייתא. ואם כן קשיין דברי התוס' (דף כ"ב.): יב) על כן נראה לפרש דבריהם. דהנה בעומד מרובה על הפרוץ איתא במשנה (דף ט"ו:) ההיתר משום דהפרוץ כפתח. ולכאורה למה זה ותיפוק לי' דרובא ככולה. אך התירוץ לזה דאם כן הי' אסור כנגד הפרוץ. וכעין מה שכתבו התוספות (דף י':) גבי עור העסלא והוכיחו כן ממשנה שלימה דארובה בבית. ושוב אסור כל ההיקף משום פירצת מלואה למקום האסור לה. על כן צריך טעמא דפתח. ועל כן פירצה יותר מעשרה אף בעומד מרובה על הפרוץ אסור משום פירצת מלואה. ובהכי ניחא קושיית הש"ס מכלתין (דף י"ב.) בסוף העמוד והא נפרצה במלואה. אף דשם ביותר מעשרה. מכל מקום כל האיסור משום פירצת מלואה. דאם לא כן הי' מותר משום עומד מרובה, ושוב מצאתי כן בקיצור נמרץ ברשב"א כתב יד י"ט: ועל כן באמה מכאן ומכאן דאין ההיתר משום פתח. דיותר מעשר לאו פתח וכמו שכתב הרשב"א שם. אלא משום דצד מזה סתום וצד מזה סתום חשבינן גם האמצע סתום וביותר מי"ג לא משתרי דהוי הפסק ביותר מדאי ואין הפסין מצטרפין למחיצה אחת. ואם כן בירושלים שהי' עומד מרובה על הפרוץ ולגבי העומד הא חשבינן העומד כסתום והרי שני העומדים מזה ומזה מצטרפין למחיצה אחת. ממילא חשבינן גם האמצע כסתום מדאורייתא כמו פסי ביראות כיון שיש עומד מזה ומזה,. וזה פירוש התוס' דלפי מה שכתבתי לעיל דמן התורה אין חילוק בין י"ג לט"ז די"ג נמי לאו פתח. וההיתר בפסי ביראות משום שהצדדין סתומים ובי"ג מצטרפין. והכא אף בט"ז מצטרפין משום דעומד מרובה כנ"ל. בשלמא אם היינו אומרין ההיתר בי"ג משום דפתח הוא. ובט"ז לאו פתח. ממילא לא מהני עומד מרובה לגבי הפרוץ. כמו בעור העסלא דבמקום הפרוץ אסור דלא חשבינן כסתום. אך כיון דההיתר משום שהצדדין מצטרפין חשבינן גם האמצע כסתום. והכא שהצדדין מצטרפין משום עומד מרובה. דלגבי הצדדין אין הפרוץ המיעוט מפסיק. שוב האמצע לעולם כסתום. ואפילו רחוק כמה. ודו"ק היטב כי הוא ענין עמוק וברור: יג) מעתה אם ירצה להתיר השוק שיש ארבעה מחיצות רק שהצדדי השוק פרוצים והעומד בודאי מרובה על הפרוץ. אם בכל מחיצה יעמידו רק אמה אחת מצד השני כזה יהי' רשות היחיד מדאורייתא מדין פסי ביראות. ושוב יועילו דלתות שאין נעולות. והיתר זה בכל מקום שיש מחיצה רוב רק שיש פרוץ גם כן: יד) אך עוד יש לעיין דברש"י (דף יו"ד): דיבור המתחיל בפרוץ כעומד פליגינן זה לשונו אלא אם כן כל אחד ואחד מרובה על הפרוץ. וקשה למה לי כל אחד אם בצד אחד מרובה די. ואין לומר דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא שבצד הפחות מעומד ומבטל. דאם כן יקשה קושיית התוספות בדיבור המתחיל ואצבעיים. וצריך לומר דסבירא לי' לרש"י דכיון דכנגד החלל טהור כמו שהוכיחו התוס' מהא דארובה. אלא דלגבי עומד חשבינן החלל כסתום ולא נחשב כסתום אלא לגבי עומד המרובה עליו ולא לגבי המיעוט ממנו. והמיעוט הסתום גם כן אינו מטמא ורוב האהל החלל והמיעוט אינו מטמא ובטל האהל לגמרי ובודאי למאן דאמר עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד מצטרפין זה לזה לרוב ואם כן נחשב כאילו בצד השני הי' גם כן רוב. שצד אחד מועיל לשני' להשלים שיעור רוב. אך למסקנא דבפרוץ כעומד פליגי, ומשתי רוחות לכולי עלמא לא הוי עומד. ונחשב המיעוט שבצד השני מיעוט לא חשבינן לגבי המיעוט את החלל כסתום: טו) ויש ראי' לזה מסוף פרק קמא דסוכה (דף י"ח.) דפליגי ביש לבוד באמצע. וקשה כיון דאויר פחות משלשה אין ישנים תחתיו רק להכשיר הסוכה. והסוכה תתכשר משום עומד מרובה. אך לפי מה שכתבתי בדעת רש"י ניחא. שהרי שם מיירי בהי' אויר שלשה בסוכה קטנה מן הצד ומיעט מן הצד ונשאר הריוח באמצע. ואם כן אין מן הצד יותר על האויר המשואר [דמסתמא לא מיעט אלא משהו למעט משלשה] ולגבי המיעוט לא יחשב האויר כסתום. ויהי' אסור לישן גם תחת המיעוט הסתום. והרי שוב יש כאן שלשה טפחים שיוצאין מהכשר סוכה ופוסל כל הסוכה כיון שהוא סוכה קטנה. ומיושב קושיית הר"ן ז"ל שם למה נקט בכהאי גוונא. אבל למאן דאמר יש לבוד באמצע אף דמכל מקום צריך להיתר עומד מרובה היינו הצל מרובה מחמתה. שאם הי' מניח למעלה קנה פחות משלשה הי' פסול משום חמתה מרובה. וצריך היתר עומד מרובה. ומהאי טעמא אין ישנים תחת האויר. ואם לא הי' צריך להיתר עומד מרובה הי' מותר לישן תחתיו [כיון דקיימא לן בסוכה יש לבוד באמצע או במיעטו מן הצד אפילו למאן דאמר אין לבוד באמצע] כמו תחת ארובה. שאם הי' הדין יש לבוד באמצע גם תחת ארובה הי' טמא. מכל מקום למאן דאמר יש לבוד באמצע מצטרפין שני הצדדין זה לזה ונחשב גם צד השני רוב ונחשב גם לגבי צד שני כסתום: טז) ואם כן בנידון דידן שאין עומד מרובה אלא מצד אחד ולגבי צד שני לא יחשב האמצע כסתום. והרי הראשון יש לו צירוף עם השני ולא השני עם הראשון. ואין ראי' מפסי ביראות ששניהם מצטרפים זה לזה כיון שאין ביניהם יותר מי"ג אמה ושליש. וכן ירושלים ששניהם הי' עומד מרובה: יז) מיהו המגן אברהם סימן שס"ב ס"ק ט"ז פסק כהגהות אשרי דמשני רוחות הוי עומד עיין שם. ולשיטתי' נחשב השני גם כן מהרוב ושפיר הוי סתום גם לגבי צד השני: יח) ומה שהוכיח באבן העוזר להיפוך מרבין ורב דימי אין ראי' כלל למעיין בריטב"א שם בהא דאי איכא למימר דפלגינן. היינו דרב דימי אמר. אני אומר דר' יוחנן לא דק בלישני' והכל ענין אחד ואם כן כשם שלא דקדק בדרבין דאמר עומד מרובה