אבני נזר אורח חיים רנה

שאינו עוקר השני רק אחר כך. אם כן בשעה שמעמיד רגל הראשון שני רגליו עומדין. ואז לא נייד גופו כלל. ואם כן מה ראי' ממהלך ומעביר בידו דלא נח ידו במקום אחד כלל. אלא ודאי לעולם אינו עומד רק על רגל אחד וגופו נייד תמיד. ואף על פי כן לבן עזאי הו' הנחה ברגל אחד כמו לענין עמידה בקדשים דמהני ברגל אחד. והשתא שפיר מדייק הריטב"א [ועיין לעיל במלאכת הוצאה סימן ר"מ אות למ"ד שדעת המהרש"א אינו כן ובארתי שם אות ל"ב באריכות]: ג) והנה בתוספות עירובין (דף צ"ח.) דלר' חלקי' דאמר תוך שלשה דברי הכל חייב. אינו אלא בתחילת זריקתו תוך שלשה. אבל אם בא מלמעלה משלשה לתוך שלשה לאו כמונח דמי וצריך הנחה על גבי מקום משהו. ביאור דבריהם כעין חילוק הש"ם בין לאחותי לי' טומאה או לאפוקי מיני'. וכהנה רבות בש"ס. הכא נמי אם מתחילה לא הי' כמונח לא נעשה כמונח מחמת שבא לתוך שלשה. והכי נמי נאמר לענין לכתף. דהיינו דוקא בתחילה לא הי' מונח לא נעשה הנחה בעמידתו לכתף. מה שאין כן לבן עזאי כדברי ריטב"א ועל כן אין לחייבו משום דלכתף [ולפי זה יש לדחות ולומר דעקירת רגל השני לאחר שהעמיד הראשון. ומכל מקום מוכח דאף בשעה שעומד על רגל אחד וגופו נייד הוי כעומד. דאם לא כן יקשה מלכתף]: ד) ולפי מה שכתבתי יש לפרש הירושלמי דמייתי התוספות דמשכחת מעביר ארבע אמות בקופץ. ולכאורה נצטרך לדחוק ולפרש שקפץ ארבע אמות בבת אחת. אך לפי מה שכתבתי כיון שעקר שתי רגליו אז לא הוי כמו נח. שוב כשעמד הוי כעמד לכתף דלא הוי הנחה: ה) ולפי מה שכתבתי יש לומר דקלוטה לר' עקיבא וכן תוך שלשה לר' חלקי' הנחתו דומה לכתף שכל כוונתו שתלך הלאה משם. אם לא שאמר כל מקום שתרצה תנוח. אך משום שתחילה הי' גם כן כמונח דמי הוי הנחה כנ"ל. ויש לפלפל בזה הרבה בסוגיא דקלוטה ובספיקו של ריב"א. אך אין רצוני לעכב המכתב: דברי ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן רנט: ב"ה. כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם אוצר בלום כל רז לא אניס לי' כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י. דבר מה שרוצה להדפיס ספרו יהא רעוא שיתקבלו דבריו בעולם: ראיתי בסימן א' מה שכתב לחלק בקטן בין איסורים דהנאה כמו חלבים ועריות דמתעסק חייב יש חלות איסור על הקטן אלא שאין מענישין אותו בין איסורין דמתעסק פטור בהו. וקטן כל מעשיו כמתעסק. תמיהני דהא קטן יש לו מעשה וחוקק אגוז למוד בה עפר מקבל טומאה. דחשיב מחשבתו שמוכחת היטב מתוך מעשיו. דפשיטא שחוקק לשם בית קיבול ומקבל טומאה. ועיין תוספות חולין (דף י"ב:) וכן המבעיר בשבת וכיוצא שמוכח היטב כוונתו להבעיר וכיוצא. מחשבתו מחשבה. ואם שאינו מחשבתו לעבירה. כל שוגג אין מחשבתו לעבירה. ואין צריך באיסורין רק כוונת המעשה: ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם בהרב מו"ה זאב נחום ז"ל. שנית להרב הגאון הנ"ל בענין הנ"ל. סימן רס. ב"ה יום א' וישב תרס"ג לפ"ק, א) מה שרצה לתרץ עצמו דלענין זרות חשיב מתעסק דחשיב כאילו לא ידע שהוא זר. מי לא ידע מזה. ובודאי לענין זרות חשיב בקטן מתעסק ואני לא השגתיו על זרות. רק על איסור שבת שחל תחילה כיון שיש לו מעשה הוי מלאכת מחשבת ונתכוין למלאכה. למשל המדליק נר. זה מעשה גמורה. או חותך אצבעו של בעל חי זה מעשה גמורה: ב) האומנם כי במלאכה דקאי הש"ס ביבמות כגון שחיטה והקטרה משום הבערה. יש לומר דשחיטה לא נתכוין להמית הבעל חי רק לחתיכת בשר בעלמא ולא נתכוין להוציא דם. וכן הקטרה לצלות הבשר מתכוין ולא להבערה. ואם נתכוין למלאכה. שוב הוי מחשבה לבד ואין לקטן מחשבה: ג) אך אף על פי כן יש לדון הרבה בדבר. כי לכאורה עיקר סברתו דמשום שמעשה קטן כמתעסק חשיב חל האיסור כשהגדיל. יש לומר להיפוך כי כמו שעושה המעשה משיגדיל במתכוין גם תחילה נאסר. רק שיש לדמותו למתוך שלשה ללאחר שלשה לחיובי אינהו כיון שאינה ראוי' לביאה תחילה. חשיב חל האיסור כשנעשית בת שלשה אף שמעשה ביאה של עכשיו גם תחילה נאסר רק שלא היתה בת ביאה. מכל מקום חשבינן חלות האיסור בשעה שנעשית ראוי' לביאה. הכא נמי כיון דתחילה לאו בר כוונה חשבינן חלות האיסור בשעה שנעשה בר כוונה. אך התינח כשלא משכחת בי' תחילה מחשבת. אך כיון שיש לו מעשה וחל עליו תחילה איסור מלאכת מחשבת. ממילא כשעושה עתה מלאכת מחשבת שפיר נחשב החלות מתחילה, דמכל מקום גם תחילה נאסרה לו: ד) ועל כן גם לפירש"י שפירש יש לו מעשה מעשה עם דיבור. מכל מקום כיון דמשכחת לה גבי' מלאכת מחשבת כשיעשה מלאכה עם דיבור דאז יהי' מלאכת מחשבת. שוב כשעושה עתה מלאכת מחשבת. חשיב שחל מתחילה. ולא דמי לתוך שלשה דלא משכחת גבה ביאה תחילה ולא חל עלי' איסור ביאה כלל: ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם.