אבני נזר אורח חיים רנד

מעגלות דעל גבי רשות היחיד ותחתיהם רשות הרבים. וכיון דעל גבי רשות היחיד הוי כזורק כוורת וכפאה על פי' דכיון דלבוד ולמעלה רשות היחיד אף דלמטה בין המחיצות לא הוי רשות היחיד. כיון דלשיטת התוס' רחבה ששה עם עובי המחיצות דעובי המחיצות מצטרפין. נמצא דבין המחיצות למטה לא הוי רשות היחיד. כמו בית שאין תוכו יוד וקירויו משלימים לי'. מיהו יש לדחות דהתם משום דאגדו במקום פטור. אלא דמבואר להדיא בדבריהם ד"ה כפאה על פי' ז"ל וכיון דעל גבי רשות היחיד פטור הזורק. וכן בפרק הזורק בדבילה והוא כממעט מארבע אמות כיון דע"ג הדבילה מקום פטור עיין שם: ד) ומה שהקשה עוד דאם כן לא הוי דרך רשות הרבים. דבכל מקום שהוא הולך רשות היחיד הוא. תמהני הא מבואר בתוספות בכוורת דהוי כזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, וכן כתב הרי"ף ז"ל. הרי דלא הוי רשות היחיד כל זמן שלא נח. ובתוספות שם אפילו לר' עקיבא דאמר קלוטה וכו' כיון דכל מקום שמונחת הוי רשות היחיד הרי דתלי באם הדין דכמונח הוי רשות היחיד ואי לא לא. והכא נמי כיון דמהלך לאו כעומד לא הוה רשות היחיד: ה) ואף שחזקנו תרוציו עדיין יש לדחות לשיטת הרשב"א והריטב"א דהטעם משום דמקום הנחתו למטה מעשרה לא חיישינן על שהחפץ למעלה מעשרה, הכי נמי יש לומר דלא חיישינן על שלמעלה רשות היחיד. וזה נוכל לומר אפילו לריבר"י לחד תירוץ בתוספות שבת (דף ק"א) דיבור המתחיל וזרק דלמטה לא חשיב רשות היחיד. ומכל מקום אין זה מוכרח ועוד דודאי יש חילוק בין למעלה מעשרה שתחתיו מקום חיוב וכמו שחילקו התוספות (דף ו'.) תדע דמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך למעלה מעשרה חייב. ואי חשבינן למעלה מעשרה כרשות היחיד לא עביד מידי ועוד דודאי יש חילוק גדול בין מקום פטור דלא הוי רשות כלל בין רשות היחיד דהוא רשות ההיפוך: ו) ובזה יש ליישב הא דהוצרכו התוספות דוקא להיות העירוב רחוק חוץ לארבע אמות. בודאי כמשא בני קהת לא הי' מלאכה משום מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים לחוד. דהא רק למעלה הי' רשות היחיד. רק משום ממה נפשך. דלמטה הוא מעביר ארבע אמות. ואי בתר למעלה הוא זורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. וכיון דלא הי' מלאכה רק בהעביר ארבע אמות לא נוכל לחייב ממשא בני קהת רק בהעביר ד' אמות. ולדעת התוספות שבת דלא מחלקים בכך. יש לומר דסבירא להו דמכל מקום היכי דהעביר ברשות היחיד ממש לא בעי העברת ד' אמות. ועל כל פנים נוכל לפשוט לפי פי' הנ"ל ספיקא דידהו בהעביר ד' אמות ונח החפץ חצי ברשות היחיד וחצי ברשות הרבים דחייב כמו היכא דמחייבינן ממה נפשך. וכדבריי דהוצאה והכנסה מצטרפין: ז) אבקש להודיעני איך מפורש דשני מלאכות אין מצטרפין. הגם שבש"ס בבא קמא משמע כן. מכל מקום יש לומר דבשכח שהוא שבת דבכהאי גוונא אינם חלוקים לחטאות מצטרפין. והנה ראיתי בפרי מגדים בסוף הפחיחה להלכות שבת שנסתפק בקוצר בבין השמשות של ערב שבת וטחן בשל מוצאי שבת אי נדמהו לחלב ונותר לפניו ואינו יודע איזהו. או אינו דומה דשם חילול אחת הוא ומסיק דחייב עיין שם. ונוראות נפלאתי דמפורש בפי' רש"י בכריתות (דף י"ט.) בדיבור המתחיל על מה נחלקו על דבר שהוא משום שני שמות כגון ספק קצר ספק טחן. ואפשר שהוא ז"ל מיירי בשגגת שבת וסבירא ליה דבכהאי גוונא שם אחד הוא כנ"ל. ואף על פי כן הי' לו לפרש. ודין הנ"ל על ידי צירוף בשני מלאכות בשגגת שבת צריך עיון. ואפילו בשגגת מלאכות נמי איני זוכר שיהי' מפורש בש"ס דאינם מצטרפין. ויש לומר בין לקולא בין לחומרא. או יש לומר. כעין ש"ס סוכה דלא שוו שיעורייהו להדדי לא מצטרפין. ואם בדבר אחד שוו שיעורייהו אפילו במידי דלא שוו מצטרפין. כן יש לומר בזה הואיל בשגגת שבת חד הוא. מיהו אפשר לדמותו לאיבעיא דר' ירמי' שבת (דף ע"א.) ויש לחלק: ח) שוב מצאתי מפורש בש"ס כריתות (דף ט"ז:) כתב אות אחת בשבת זו ואחת בשבת זו דאי שבתות כגופים דמיין פטור בשגגת מלאכות. ורש"י פירש שבתות כגופים כשני גופי עבירה כמו זרע וקצר. הרי להדיא דשני מיני מלאכות בשגגת מלאכות לא מצטרפי. ובשגגת שבת נשמע גם כן מהתם. דאיתא שם בדין הנ"ל שאם הי' בשגגת שבת לר"ג דאמר אין ידיעה לחצי שיעור חייב. ומשום דבשגגת שבת לא מחייב על כל שבת ושבת. רק משום דימים שבנתים הויין ידיעה לחלק. והרי אין ידיעה לחצי שיעור. והנה רש"י פירש שם בעמוד א' דבשגגת שבת נמי שבתות כגופין דמיין אלא משום דאפי' זרע וקצר בשגגת שבת אין חייב אלא אחת. והנה להדיא דשני מיני מלאכות בשגגת שבת מצטרפין: ידידו הדוש"ת באה"ר ובלונ"ח הק' אברהם. סימן רנח. ב"ה יום ג' תולדות תרנ"ה. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגאון כו' מו"ה יואב יהושע נ"י אבד"ק קונצק. ד) אשר הקשה כת"ר לבן עזאי דסבירא לי' מהלך כעומד דמי. יהי' דינו כעמד לכתף. שהרי כוונתו לילך הלאה, ועל ידי זה רצה כת"ר לידון בדבר החדש דכי אמרינן לכתף לא הוי הנחה. היינו שבתחילה לא הי' דעתו לעמוד לכתף. לדידי אין צורך לזה: ב) ותחילה נחקור אם המהלך בשעה שמעמיד רגל אחד עוקר השני. או שאחר כך כך עוקר השני. וספק זה נפשוט מריטב"א עירובין (דף צ"א.) דיבור המתחיל הא מני בן עזאי הוא שכתב דלבן עזאי העומד על האסקופה שבין רשות היחיד לרשות הרבים מקום פטור ועקר חפץ ברשות הרבים והניחו ברשות היחיד ולא נח באסקופה פטור קל וחומר ממהלך דהוי כעומד. כל שכן זה שעמד במקום אחד והעביר החפץ בידו. ומזה מוכח דעקירת רגלו אחד עם הנחת רגלו השני נעשה בבת אחת. דאי אמרת