אבני נזר אורח חיים רנג

על תאנים הראשונים חייב. כיון דבתאנים ותאנים לא מיפטר רק משום מלאכת מחשבת שלא נעשה רצונו. וכיון שבאמת רצה בתאנים מלאכת מחשבת הוא. הנה דלענין מלאכת מחשבת לא אזלינן בתר מחשבתו בשעת עשי'. רק בתר מה שרצונו באמת. ועל כן הכא נמי בתינוקות כיון שבאמת לא רצה למול תינוק זה שמערב שבת זמנו אף שבשעת מעשה מחמת טעות חישב למולו לאו מלאכת מחשבת הוא. כי היכי דבנעשה מחשבתו הראשונה אף שלא נעשה מחשבתו של טעות שבשעת מעשהו חשיב מלאכת מחשבת. הכי נמי להיפוך. אף שנעשה מחשבתו של טעות של עכשיו. הואיל ולא נעשה רצונו של אמת שמתחילה. לאו מלאכת מחשבת הוא: ז) אבל לענין מתעסק אין להקשות כלל. כיון דבזה אזלינן בתר מחשבת טעות של עכשיו. שהרי בנתכוין לתאנים וליקט ענבים. אף שמתחילה רצה בענבים רק עכשיו אבד מלקט מלבו וסבור תאנים בעינא פטור. דלענין מתעסק אזלינן בתר עכשיו. ובתינוקות שבשעת מילה רצה למול תינוק זה לאו מתעסק הוא לשיטת הרמב"ם וערוך דבעריות נתכוין לאשתו ובא על אחותה לאו מתעסק מקרי: ח) ואפילו לדעת רש"י גם כן ניחא דשאני עריות. שבאה אחותה במקומה. מה שאין כן במילה דומה לסבור אשתו ונמצאת אחותה. ושאני התם. שברגע נשמטה אשתו ובאה אחותה במקומה. כוונתו בעת קירב אל המעשה לביאת אשתו. שבאמת היתה שם אשתו תחילה. מה שאין כן בתינוקות לא הי' סמוך למילה תינוק של שבת במקום תינוק של ערב שבת: ט) ואין להקשות לפי זה דחשב למול של שבת חשיב מתעסק בהיתר על מה שכתבתי סימן רנ"ד באות ב' דלרבא דנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב אין צריך לתירוץ הש"ס הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. התינח אם נאמר דהא דתינוקות הואיל בעצם איסור רק מחמת מילה חשיב מתעסק באיסור. אבל לפי סברתי דכיון דשבת הותרה אצל מילה חשיב מתעסק בהיתר. אם כן דומה לנתכוין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר דלאו מלאכת מחשבת הוא כמו נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע. דלא קשה מידי ושיבוש הוא. דודאי לרבא הא דלא חשיב מלאכת מחשבת. משום דלא נתכוין למלאכה. אבל בתינוקות דאף מילה בשבת מלאכה הוא. הא ודאי מלאכת מחשבת הוא לרבא. רק מטעם בה פרט למתעסק בהיתר יש להקשות כיון דמילה בשבת היתר הוא. אבל אי אפשר לדמותו לנתכוין לתלוש זה ונמצא מחובר אחר לענין לפוטרו משום מלאכת מחשבת. ואין קושיא רק לשמואל דסבירא לי' אפילו נתכוין למחובר זה ונמצא מחובר אחר לא חשיב מלאכת מחשבת. הואיל ולא נעשה מחשבתו. ואין להאריך בזה עוד: סימן רנו. א) הרמב"ם לא הביא הדין דנתכוין ללקט תאנים וליקט ענבים אפילו אבד מלקט מלבו פטור. ואין לומר משום דליישב אליבא דשמואל איתמר ואיהו פסק דלא כשמואל ונתכוין ללקט תאנים אלו וליקט אחרים חייב. שהרי הביא הדין דנתכוין ללקט תאנים ואחר כך ענבים. ונהפך הדבר ולקח ענבים ואחר כך תאנים פטור. והוא תירוץ הגמרא דלקדם איכא בינייהו אף דליישב אליבא דשמואל איתמר. ולא הי' לו להביא רק הנושא דלכבות ולהדליק דאיתמר בברייתא. ולא הנושא דתאנים וענבים דליישב לשמואל איתמר: ב) על כן נראה דסוגיין דהא דפטר ר' יהושע נתכוין ללקט תאנים וליקט ענבים מטעם בה פרט למתעסק וחשיבי תאנים וענבים כשני גופי מלאכות. ר' יהושע לטעמי' דסבירא לי' תמחויין מחלקין. היינו צלי ושלוק ומבושל מחלקין לחטאות. הכי נמי תאנים וענבים. אבל לדידן לא מיפטר בזה רק משום דלאו מלאכת מחשבת הוא דלא נעשה מחשבתו דצריך לתאנים וליקט ענבים. אבל באבד מלקט מלבו וליקט מה שצריך באמת חייב לדידן בתאנים וענבים כמו בתאנים אחרים. ודחה הרמב"ם דין אבד מלקט מלבו מהלכתא. וצריך לומר לפי זה דסוגיא אזיל כמאן דאמר תמחויין מחלקין לר' יהושע בין לקולא בין לחומרא: סימן רנז. להרב הגאון זצללה"ה אבד"ק קוטנא. א) יקרת אמרותיו הגיעני הנה מה שתמה עלי על אשר ישבתי קושייתו על המאירי. לא ידעתי מקום תימה. כי אנכי כתבתי שמהירושלמי אין שום ראי'. דשם רק משום דמחוסר קריבה. ובהוצאה לכולי עלמא חשיב מחוסר. כיון דכל ענין המלאכה רק שמקרב החפץ למקום שצריך. ותמהני שלא השיב על הראי' שהבאתי מירושלמי בהוציא חצי גרוגרת והכניסו דמדמהו לאכל חצי זית והקיאו וחזר ובלעו. ואי הוצאה והכנסה אין מצטרפין איך יתחייב. ובודאי לעיקר דינו של המאירי אין ראי' מכאן. כיון דשתי אבות וחלוקים לחטאות. אבל מכל מקום אין ראי' להיפוך. כמו שחילק הש"ס לענין תמחויין מחלקין. וסובר המאירי כיון דחד בקתא דמלאכה הן מצטרפין. והבאתי ראי' מהר"ן דסבירא לי' דחד גוונא מלאכה. דאם לא כן לא הי' מלמד ממין על שאינו מינו. על כן כתבתי שדבריו נוטים לדברי המאירי: ב) אשר יישב דברי הרשב"א בפרק הזורק דדוקא כשמונח למטה ועוד מוגבה למעלה. לא ידעתי שום סברא בזה. ובשלמא כשהכלי קטן יש לומר דרואין כאילו הונח למטה. אבל כשגדול נאמר דכשמונח כולו למטה רק משהו למעלה יפטור וכשרובו למעלה יתחייב אתמהא. גם לשון הרשב"א אבל כשאין גופו של כלי גבוה כל כך כו'. הרי דרק בגובה הכלי תליא: ג) מה שפירש דברי התוספות עירובין (דף ל"ג.) דהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב דילפינן ממשא בני קהת שהיו נושאים הארון. שבמקום עמידתם הי' רשות היחיד. יפה אמר. ומה שהשיג ע"ז דהא גדיים בוקעין תחתיו ולא קיימא לן כר"י בר"י. תמהני איש אשר עיניו כיונים על אפיקי הש"ס יתעלם ממנו דברי התוספות במקומו דיבור המתחיל דהדר זקיף. דכשיש גובה עשרה באותו זקופה הוי רשות היחיד אפילו לרבנן. ומביאים ראי'