אבני נזר אורח חיים רנב

לזרוק לכרמלית ועבר האבן לרשות הרבים לא נח במקום שחושב: ה) שהקשו התוספות על רש"י דאי בעלה בידו דבר אחר אפילו נתכוין למלאכה פטור. כמו נתכוין לזרוק ד' וזרק שמונה נראה לי ליישב, דשאני התם דמשעבר ד' לא רצה עוד שתלך הלאה והלכתו הלאה בלא מחשבה כלל. מה שאין כן נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך זה. בשעה שחתך זה עדיין מחשבתו קיימת לחתוך האחר וחשיב נעשה מחשבתו דמה נפקא מינה בין מחובר זה לזה. לא כן נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה. כבר נעשה מחשבתו בזריקת ד' הראשונים. וזריקת ד' האחרונים בלא מחשבה כלל. ואף שעדיין לא נחה. והרי ההנחה לסוף ד' במחשבה מכל מקום איכא הפסק בין העברת ד' אמות ראשונים בין ההנחה ההעברת ארבע אמות האחרונים. ואין מצטרפין לחיוב. כיון שיש ארבע אמות בין מקום שכלתה ההעברה בין מקום הנחה. ודומה להוציא חצי שיעור לרשות היחיד זה וחצי שיעור לרשות היחיד זה. שאם יש רשות הרבים ביניהם לא מצטרפין. הכא נמי ארבע אמות חיוב חטאת הוא: ו) ואינו דומה למה שכתב הרשב"א (דף צ"ח) בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע דשתי רשות הרבים מצטרפין לארבע אמות אפילו לר' יוסי משום דבזריקה אחת הוא. דשאני התם דהחיוב על הזריקה כמו שכתב באבן העוזר במעביר מחנות לפלטיא דרך סטיו דחייב על העברה. ועל כרחך זריקה אחת. אבל בנידון דידן כיון שעל ד' אמות אחרונים פטור על כורחין שהם בלא מחשבה כנ"ל. אם כן שני זריקות הם ולא מצטרפי: ז) ובמה שכתבתי נראה לי ליישב דעת הרמב"ם שפסק נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב. ובגמרא דידן פרק הזורק (דף צ"ז.) אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב הי' רבי יהודה שתים [בזרק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים] אחת משום הוצאה ואחת משום העברה. אמר לי' רבינא לרב אשי אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה. ומשני באומר כל מקום שתרצה תנוח. ובתר הכי אמרינן פשיטא נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע הרי כתב שם משמעון נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה מאי. ולאו היינו דאמר לי' רבינא לרב אשי וא"ל באומר כל מקום שתרצה תנוח. ודקאמרת הרי כתב שם משמעון מי דמי התם כמה דלא כתיב שם לא מכתיב לי' שמעון. הכא כמה דלא זריק ארבע לא מיזדרקי לי' תמני [בתמי'] עד כאן. ופרש"י דהדר בי' מפשיטותא ואפילו נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע פטור. ומשום דאין צריך להנחה בסוף ארבע לזריקת שמונה. וקשה על הרמב"ם דפסק חייב: ח) אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר דכיון דקיימא לן דלא כשמואל הואיל ונתכוין מלאכת מחשבת חייב. והא דאמר רבינא לרב אשי. היינו משום דהתם מרא דשמעתא שמואל. ולשמואל הא אית לי' נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור. הכי נמי בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע. ודחי להא דאמר דפשיטא דחייב. ובזה אמר דלאו פשיטות הוא כיון דלשמואל פטור. מכל מקום להלכה קיימא לן כאביי ורבא דחייב ודו"ק היטב: סימן רנה. א) יש להבין לפי שיטת רש"י הנ"ל דלא מקרי מתעסק אלא אם כן נתכוין לדבר מותר זה ועלה בידו דבר איסור "אחר" דוקא. אם כן איך יתכן מתעסק בעריות. ומה שפירש"י אשתו ואחותה במטה נתכוין לאשתו ונשמטה אשתו ובאה אחותה במקומה. אינו מיושב כל כך. דסוף סוף בשעת ביאה הרי נתכוין לאותה אשה שבא עלי' אלא שסבור שזו אשתו. ולפי האמת היתה אחותה ושוגגת היא לשיטת רש"י הנ"ל. דלא מקרי מתעסק אלא אם עלה בידו דבר אחר: ב) ואפשר לומר כיון דחיוב שוגג שאם הי' חוקר היטב טרם המעשה. הי' נודע לו שאסור. וזה קודם המעשה הרי נתכוין לאשתו ומתעסק הי' אז ואין לחייב על קודם. ובשעת מעשה מה הי' לו לעשות, כן צריך לומר לדעת רש"י: ג) אבל הרמב"ם פירש מתעסק דעריות שלא נתכוין לבעילה. וכן פירש הערוך ערך עסק שלא נתכוין לביאה אלא להטיח בכותל ובא על הערוה. ולפי זה אשתו ואחותה במטה סבור לבוא על אשתו ובאה אחותה במקומה. יש לומר לא חשיב מתעסק. הואיל בשעת ביאה נתכוין לגוף זה. שלפי האמת היא אחותה. ודומה לסבור אשתו ונמצאת אחותה: ד) והנה בהא דמקשה לשמואל דסבירא לי' בשבת נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר לא חשיב מלאכת מחשבת ומקשי הש"ס מהי' לו שני תינוקות אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ומל של ערב שבת בשבת. ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. ואפילו ר' יהושע לא פטר אלא משום דקסבר טעה בדבר מצוה. ומשני הנח לתינוקות הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. דפטור מקלקל משום דלא חשיב מלאכת מחשבת. כדאיתא פרק קמא דחגיגה וכיון דמקלקל חייב שמע מינה לא בעי מלאכת מחשבת. מתעסק נמי חייב. וקשה מכל מקום כיון דנתכוין לשל שבת דהוא מלאכת היתר ומפטר מקרא דבה פרט למתעסק דמפטר בכל איסורין. מה יתרץ זה בהא דמקלקל חייב: ה) וכבר הקשה כן במגיני שלמה. וניחא לי' כיון דבעצם מלאכת איסור. אלא שהותרה משום מילה. ודוחק. דהתינח אם שבת היתה דחוי' אצל מילה. אבל בסנהדרין (דף נ"ט:) ביום השמיני ימול למשרי שבת אתיא. מבואר דשבת הותרה אצל מילה ואם כן מתעסק בהיתר הוא: ו) אך לשיטת הרמב"ם וערוך הנ"ל יש לומר כיון דבשעת מילה הרי נתכוין לתינוק זה שמערב שבת. אם כן מתעסק באיסור הוא. אך לשמואל דפוטר משום מלאכת מחשבת מקשה שפיר. והוא על פי המבואר בשמעתתא שם דמקשה לשמואל דר' יהודה לא פטר אלא בנתכוין לתאנים וליקט ענבים. אבל ליקט תאנים אחרים אפילו ר' יהושע מחייב. ומשני באבד מלקט מלבו. חשב ללקט ענבים וסבר תאנים בעינא והלכה ידו על הענבים דר' יהודה פוטר משום מתעסק מקרא דבה. דבשעת מעשה חשב על תאנים, אבל בחושב ללקט תאנים אלו. וסבור תאנים אחרים בעינא והלכה ידו