אבני נזר אורח חיים רנא

ג) ונראה לי הטעם משום דקיימא לן כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. ואם קידש רחל ולאה אחיות חשבינן לגבי רחל כאילו נתקדשה אחר לאה. וכן לאה כאילו נתקדשה אחר רחל. והכא נמי חשבינן לכל מעשה כאילו נעשית אחר האחרת,. ועל כן חייב על מה שנתכוין לאחר. ולתנא קמא לא חשיב שינוי גם במה שנתכוין להקדים: ד) והנה ביומא (דף נ"ז.) גבי נתערבו לו דמים בדמים. נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר. וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר. ומקשה והא קיהיב למעלה דשעיר מקמי מטה דפר. ורחמנא אמר כלה דם הפר ואחר כך דם השעיר יעוין שם. אבל בהא דסגי בבת אחת ואינו עושה כסדר דם פר ואחר כך דם שעיר לא קשיא לי'. והיינו. דלגבי דם שעיר לא חשיב שינוי במה שלא איחר. כנ"ל בשיטת רבינו גרשום. ולגבי דם פר נמי לא הי' יכול להקשות. דיש לומר דאתי כר' אליעזר בר צדוק דלא חשיב שינוי גם במוקדם אם עשאו בבת אחת: ה) ויש לומר עוד דבמצוות התורה אפילו הקדים המאוחר ממש אין פסול במוקדם שאיחר. רק במאוחר שעשאו קודם זמנו. כהא דריש פרק התכלת מצוה להקדים לבן לתכלת. ואם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה. ופריך מה חיסר מצוה אילימא חיסר מצוה דלבן וקיים מצוה דתכלת [לרבי עיכובי מעכבי אהדדי]. ובתוספות. תימה דאיפכא הוה לי' למימר דמצוות לבן עביד. אבל מצוות תכלת הנעשית שלא כהלכה חיסר עיין שם. הנה דאין פסול במוקדם שאיחר ולגבי המאוחר אין שינוי אם עשאו בבת אחת כנ"ל: ו) אך בתוספות ברכות (דף ל"ד.) סוף דיבור המתחיל אמצעות אין להם סדר [דהיינו שאם טעה באחת חוזר למקום שטעה. לא כמו בג' ראשונות שחוזר לראש התפלה. וכן בג' אחרונות שחוזר לעבודה] ותענית ציבור ששליח ציבור קובע ברכה לעצמו ואומר ענינו בין גואל לרופא. אם שכח ונזכר קודם סיום התפלה אין מחזירין אותו. כיון שהי' צריך לחזור ולומר על הסדר כפי' רשב"ם הנ"ל. אם כן הוה לי' ברכה לבטלה עיין שם היטב. ולדברי תוספות מנחות דאין פסול במוקדם שאיחר. רק במאוחר שהקדים. ואם כן בתענית ציבור דע"כ אין פסול בברכת רופא כו' שדינם להיות מאוחרין לברכת ענינו הקדומים. דלא גרע מאילו לא אמר ברכת ענינו כלל. דאין מחזירין אותו. ואין ברכת ענינו מעכב על שאר ברכות. ועל כרחך סבירא להו להתוספות דיהי' פסול בברכת ענינו במה שאיחרה לברכת רופא. ומה שכתבו התוספות במס' מנחות דמצוות לבן עביד. היינו דחיסר מצוות תכלת ותכלת כמאן דליתא. וכאילו עשה לבן לבדו. ואין פסול במה שנעשה מאוחר לתכלת הקודמו. כיון דתכלת כמאן דליתא. על כן מחוורתא דהא דיומא (דף נ"ז) משום דיש לומר דאתי כר' אליעזר בר צדוק וכפי' רבינו גרשום ז"ל הנ"ל: סימן רנד. א) דעת רש"י שם דלא מקרי מתעסק אלא אם כן נתכוין לדבר אחר המותר. כגון נתכוין לתלוש זה וחתך מחובר אחר. ולענין מה שהקשו התוספות דאי בנתכוין לדבר אחר. אפילו נתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר פטור דלא הוי מלאכת מחשבת. כבר תירץ רש"י דאביי ורבא פליגי אדשמואל. וסבירא להו נתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר חייב. ולשמואל לא קשיא קרא דמתעסק למה לי תיפוק לי' משום מלאכת מחשבת. יש לומר דנפקא מינה לשאר איסורין דלאו שבת [ודלאו חלבים ועריות] או אפילו בשבת נפקא מינה בחובל ומבעיר. ועוד דקרא דבה אינו מיותר לר' יהושע דצריך ללמד שיהי' לו ידיעה במה חטא. ולר' אליעזר הא לית לי' מלאכת מחשבת [וכבר כתבתי בסימן רנ"ב אות ד' ואות ו' סיוע לרש"י במה דסבירא ליה דר' אליעזר לית לי' מלאכת מחשבת]: ב) ונראה לי סייעתא לרש"י ממה שמבואר בכמה מקומות דאפילו בחובל ומבעיר למאן דאמר מקלקל חייב חייב בהם. ובתוספות הקשו דהא טעם מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא משום מלאכת מחשבת כדאיתא פרק קמא דחגיגה. ובחובל ומבעיר הא אמרינן בכריתות (דף י"ט:) הואיל מקלקל חייב מתעסק נמי חייב דלא בעי מלאכת מחשבת. אך לשיטת רש"י הנ"ל יש לומר דהנך סוגיי כאביי ורבא דפליגי אדשמואל. ולדידי' אין צריך לסברא הנח לתינוקות הואיל מקלקל חייב כו' ואמרינן במקלקל דגלי גלי. מתעסק דלא גלי לא גלי. והוא הדין במלאכה שאינה צריכה לגופה לא גלי שיתחייב חובל ומבעיר: ג) והרמב"ם פרק א' מהלכות שבת הלכה ח' כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עלי'. לפי שלא נעשה מחשבתו. הרי זה קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור. כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור. נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר. כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום. וכתב הרב המגיד זה מחלוקת אביי ורבא ופסיק כרבא. ויש שפירשו נתכוין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה. ועיקר הפירוש הוא נתכוין לחתוך איזה דבר כסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר ואפילו הכי פטור. ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל עד כאן לשונו: ד) ומשמעות דבריו שגם רמב"ם יכול לסבור ונמצא מחובר. ודבריו נפלאו ממני. חדא שמפורש כתב ועשה דבר אחר. ועוד דאי נמצא מחובר אין הפטור משום מלאכת מחשבת. רק מקרא דבה פרט למתעסק. ותחילת הלכה זו מורה. דכל הלכה זו משום שלא נעשה מחשבתו. וכן כתב להדיא פרק ז' מהלכות שגגות הלכה י"א המתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. אף על פי שנתכוין לחתיכה. הואיל ולא עשה מחשבתו פטור מן החטאת שזה כמתעסק ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת עד כאן לשונו. ועל כרחין בחתך דבר אחר דוקא. דאם נמצא מחובר הוא. הא נעשה מחשבתו ומלאכת מחשבת הוא. וכן מבואר בתוספות. ועוד דבהלכה טי"ת דחה לשמואל מהלכה. ועל כורחין סבירא לי' כפירש"י דאביי ורבא פליגי אדשמואל. ואי אביי ורבא בנמצא מחובר. אין ראי' מהם שיחלקו אדשמואל. על כן ברור דרמב"ם סובר כפירש"י דבחתך מחותך אחר מיירי. וכן נתכוין