אבני נזר אורח חיים רמז

ומתרץ לה שלא עשהו שליח על הגבהה רק על הנתינה. ולדידי קשה על זה. שהרי האומר לעדים תנו גט לאשתי יכתבו ויתנו. וכדתנן גיטין (דף ס"ו:) ואף שלא אמר כתבו. רק משום דאי אפשר לנתינה בלא כתיבה כמאן דאמר כתבו דמי. הכא נמי כיון דאי אפשר לנתינה בלא הגבהה כמאן דאמר הגבה דמי: י) מיהו יש ליישב קושיית הקצות החושן מתנה לי באופן אחר. והוא על פי מה שכתב הרא"ש בהא דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אפילו עשאו שליח לא מהני שאינו יכול לעשות שליח לחוב לאחרים ומגביה מציאה לחבירו דקנה. הוא משום דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי לחברי'. ועל כן כשאין המגביה מתכוין לזכות לחבירו לא שייך מגו כו' זכי נמי לחברי'. כיון שאין מתכוין לזכות לחברי'. וכוונת המשלח לא מהני לזכות דבדידי' ליכא מגו. ואינו יכול לעשות שליח לחוב לאחר וכל שכן לדעת רבינו תם סוף פרק משילין במגו דזכי לנפשי'. דנחשב כאילו זכי מגביה לעצמו והקנה לחבירו. וזה לא שייך כשאין מגביה מתכוין לזכות כלל. ועמדו דברי קצות החושן דכוונת משלח מועיל למעשה השליח: יא) מכל מקום יש ראי' להיפוך. מהא דקיימא לן זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ולא מהני מחשבת בעלים בשחיטה. דהשוחט שליח בעלים. והכא נמי לא מהני מחשבת הישראל למעשה הגוי. אף אם אמירה לגוי שבות משום דלחומרא יש שליחות. ועמדו דברי תרומת הדשן ורמ"א אף לפרש"י ביצה. דאף שעיקר כוונתו לדבר אחר הואיל שכוונתו גם לזה מתכוין קרי לי'. ומכל מקום בתרומת הדשן מפורש הטעם משום דעיקר כוונתה לחמם הבית החורף. וקשה עליו מרש"י ביצה הנ"ל: יב) ונראה ליישב. דהנה בתוספות פסחים (דף כ"ה:) זה לשונם וכל הני דמייתי [מעילה וכלאים ופסול פרה עיין שם] לא הוי פסיק רישי' עיין שם. והנה מעילה ופסול פרה מייתי לה הש"ס לענין לא אפשר ומכוין. וצריך עיון מה נפקא מינה אם הוא פסיק רישי'. הא טעמא דפסיק רישי' הוא משום דחשיב כמתכוין [כמו שכתבו בתוספות בכמה מקומות דמהאי טעמא דפסיק רישי' חשיב כמתכוין לר' שמעון. הוא הדין דחייב גבי שבת. אף דבשבת פטור גם לר' יהודה מן התורה משום דלא הוי מלאכת מחשבת. מכל מקום היכי דהוי פסיק רישי' חשיב מלאכת מחשבת]. ואם כן בהתירא דלא אפשר וקמכוין. מה איכפת לן מה דחשיב כמתכוין הא אפילו מתכוין ממש מותר: יג) אך יובן על פי הנ"ל דהיתר לא אפשר ומכוין דוקא בשעיקר כוונתו לשם דבר אחר. ועל כן בפסיק רישי' כיון דאי אפשר לדבר אחר בלא זה. חשיב עיקר כוונתו גם לזה ואסור. וגרע מלא אפשר ומכוין שעיקר כוונתו לדבר אחר. ומוכח מתוס' דפסיק רישי' חשיב יותר מתכוין מעיקר כוונתו לדבר אחר ומתכוין גם לזה. ואם כן כיון שהמרדכי כתב באמירה לגוי לא איכפת לן בפסיק רישי'. כל שכן דלא איכפת לן במתכוין גם לזה היכי שעיקר כוונתו לדבר אחר: יד) חוזרני לדברי הנ"ל. דהיתר דבר שאין מתכוין נלמד מפטור מתעסק. אך יצדק רק לשיטת רש"י דמתעסק היינו מתכוין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה. או אפילו לתוספות שבת והראשונים שם שמפרשים נתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר, שסוף סוף לא נתכוין למלאכה כנ"ל. אך בתוס' כריתות (דף י"ט:) בדיבור המתחיל דהא מבואר דכל שטעה וסבור שהוא דבר אחר. ואם הי' כפי שהוא סבור הי' מותר באמת זה מתעסק. אף שנתכוין למעשה זה. כגון שסבור שומן הוא ואכלו. לשיטת התוס' זה מתעסק [רק שמתעסק בחלבים חייב] אף שנתכוין למעשה אכילה אין טעם פטור מתעסק משום דבר שאין מתכוין. וצריך לומר לשיטתם דהא דלא אפשר ולא מכוין שרי לר' יהודה גמרא גמיר לה: סימן רנא. א) דע דמה שכתבתי לעיל סימן ר"נ אות ג' בשם הרמב"ן במסכת עבודה זרה דבמידי דאכילה אין היתר דבר שאין מתכוין וראי' לזה מתעסק בחלבים. היינו סבור רוק הוא ובלעו דאינו מתכוין לאכילה. והיינו דבר שאין מתכוין. לכאורה קשה על זה. כיון שלפי האמת חלב. וכשבלעו אי אפשר שלא הי' אכילה ופסיק רישי' הוא. אך הרמב"ן לטעמי' במלחמות פרק כירה בדין מיחם שפינהו בסוף הדיבור וזה לשונו צירוף מיחם לאו פסיק רישי' הוא כו' שמא כבר נצטרף קודם שנעשה כלי. ועכשיו אין צירוף זה תיקון לו. ולא אמרינן שמא לא נצטרף. ושוב עכשיו פסיק רישי' הוא. אלא ודאי לא חשיב פסיק רישי' אלא אם כן יודע שפסיק רישי' הוא. דמשום זה חשיב כמתכוין לכך. וכן כתב הטורי זהב סימן שט"ז סק"ג דספק פסיק רישי' מותר יעוין שם: ב) אך ראיתי להרב ז"ל מלאדי בקונטרס אחרון סימן רע"ז סק"א כתב דיעות בזה. [ואמנם מה שכתב שדעת רש"י ספק פסיק רישי' אסור. לפי עניות דעתי משמע להיפוך ברש"י כריתות (דף כ':) בדיבור המתחיל רב אשי. שלא הי' יודע שסוף תחתונות להבעיר הוה לי' דבר שאין מתכוין. ואף שלפי האמת סוף תחתונות להבעיר ופסיק רישי' הוא. כיון שלא הי' יודע מזה לא חשיב פסיק רישי'. וכן משמע ברש"י ריש פרק הישן בסואר של קורות דר' יהודה אומר דאינו אוהל משום שאין עשוי בידי אדם. פירש"י שאינו מתכוין לעשות אוהל. והיינו דאף דר' יהודה אוסר דבר שאין מתכוין וחשיב מעשה דידי' אף בלא כוונה. שאני הכא שלא ידע כלל שיעשה אוהל טפח. מה שאין כן גרירה ידע שאפשר שיעשה חריץ. או משום דהא מילתא ילפינן ממשכן כדאיתא התם. ודומה לשבת דאפילו ר' יהודה פוטר דבר שאין מתכוין משום דגמרינן ממשכן דבעינן מלאכת מחשבת. וזה כוונת רש"י שבת (דף קכ"א:) בדיבור המתחיל דילמא דדבר שאין מתכוין לר' יהודה מדרבנן אף דמפורש גבי מילה בצרעת דלר' יהודה אסור מן התורה וכן גבי זילוף נסכים על גבי אישים. אך כוונתו דבשבת מדרבנן משום מלאכת מחשבת. ומכל מקום אם היינו אומרים דאף שאינו יודע שהוא פסיק רישי' חשיב פסיק רישי' הי' מלאכת מחשבת גם כן כמו שכתבו התוספות יומא (דף ל"ד). אלא ודאי ספק פסיק רישי' לא הוה פסיק רישי' מיהו זה יש לדחות שאם לא עלה בדעתו כלל שיעשה אוהל טפח. הא ודאי כהאי גוונא בשבת ובמשכן