אבני נזר אורח חיים רמו

ודווקא חק דחקיקה הוא דבר המתקיים וכן כיוצא בדבר המתקיים חייב. ולא קשה מידי להתוספות. ולרש"י שפירש יש מקיימין כן הא פירש סוף פרק האורג להוציא ליחה ואינו חושש חם יסתם מיד. ומה שיהי' פתוח אחר כך לזה אין צריך. נמצא שאין צריך אל מעשה המלאכה. ואינו דומה לחק קפיזא. שצריך לקפיזא כדי להוסיף עליו אחר כך: סימן רנ. דין דבר שאינו מתכוין: א) פסחים (דף כ"ה:) לישנא בתרא לא אפשר ולא מכוין אפילו לר' יהודה שרי. כי פליגי דלא אפשר ומכוין. ואליבא דר' שמעון דאזיל בתר כוונה כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי אליבא דר' יהודה דאזיל בתר אפשר לאסור באינו מתכוין. אביי סובר הוא הדין בלא אפשר מותר אפילו במתכוין כו' עיין שם: ב) קשה לי בשלמא אם היינו מוצאין דר' יהודה מתיר בלא אפשר ולא מתכוין. היינו יכולין לומר. על כורחך אין הטעם משום דלא מתכוין. דהא ר' יהודה לא אזיל בתר כוונה רק משום דלא אפשר. והוא הדין במתכוין שרי. אבל באמת לא מצינו היתר לר' יהודה [והא קמן דלישנא קמא סבירא לי' לר"י אפילו לא אפשר ולא מכוין אסור] רק שנאמר שלא נפלוג מחלוקתם. ולא פליג ר' יהודה על ר' שמעון רק באפשר. אבל בלא אפשר מודה דאינו מתכוין שרי. אך היכי דמתכוין מהיכי תיתי להתיר לר' יהודה בלא אפשר: ג) ונראה ליישב לפי מה שכתב הרמב"ן בחי' לע"ז בסוגיא דריחא מילתא גבי בת תיהא. אף דמתכוין רק לבדוק היין אם הוא טוב לשתי' ואין מתכוין ליהנות. מכל מקום למאן דאמר ריחא מילתא אסור הריח כטעמא. ובאכילה אסור אינו מתכוין דמתעסק בחלבים כו' חייב שכן נהנה עיין שם. והנה מפורש דמתעסק היינו דבר שאינו מתכוין: ד) ובודאי קסבר רוק הוא ובלעו שאינו מתכוין לאכילה. היינו דבר שאינו מתכוין. אך אף נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. אפילו לפירוש התוספות נמצא שהוא מחובר. חשיב דבר שאין מתכוין שלא נתכוין לעקור דבר מגדולו. וכן קסבר רשות היחיד ונמצא רשות הרבים לא נתכוין להוצאה מרשות לרשות. ובכלל שלא נתכוין למלאכה. ועל כרחך בזה נחלקו ר' יהודה ור' שמעון. ר' שמעון סובר דפטור מתעסק משום דבר שאין מתכוין. כלומר שלא רצה כלל במלאכה שלא עלה על דעתו שיהי' זה מלאכה ועל כן אפילו גורר ואינו מתכוין לחריץ. אף שידע שאפשר יעשה חריץ. מכל מקום כיון שאין רצונו במלאכה מותר ור' יהודה סובר שאינו דומה. דבגורר ידע שאפשר יעשה חריץ. והרי מדעתו עושה ספק מלאכה. מה שאין כן מתעסק בטעות הי' שלא ידע שעושה מלאכה. וחשיב בעל כרחו. כמו נדרי שגגות נתמעט מהאדם בשבועה פרט לאנוס. לישנא בתרא סבירא להו היכי דלא אפשר ולא מכוין שפיר דומה למתעסק. דכיון דלא אפשר הרי בעל כרחו בא לו. ולא רצה כלל בהנאה. גם כן דומה למתעסק דבעל כרחו בא לו וגם לא רצה כלל במלאכה. שהרי לא ידע שזה מלאכה כדי שירצה בה. ולאביי לר' יהודה לא תלוי כלל ברצון. שהרי באפשר אסור אף שאינו מתכוין. ועל כורחין פטורא דמתעסק משום דלא ידע וחשיב בעל כרחו. אם כן בלא אפשר לבד שרי. דאף שמתכוין ליהנות גם כן. מכל מקום בלא זה הי' מוכרח לעשות המעשה: ה) ודע דהא דלא אפשר ומכוין לאביי מותר היינו שעיקר כוונתו למותר. רק שמכוין גם כן ליהנות. וכהאי גוונא מכוין קרי לי'. וראי' מהא דבונה (דף ל"ו.) בהא דפורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים ובלבד שלא יתכוין לצוד. פרש"י בדיבור המתחיל הכי קאמר בא ללמדך שיש צד איסור במתכוין לצוד ואף דעיקר להצלה מפני הגשמים מכוין עד כאן לשונו הנה דכהאי גוונא מכוין קרי לי'. ועל כן מותר לר' יהודה כיון דעיקר מעשה מוכרח מחמת דבר אחר. אבל אם מתכוין ליהנות כמו לדבר אחר מהיכי] תיתי שנחשוב המעשה לצורך דבר אחר וההנאה בעל כרחו נאמר להיפוך: ו) והנה מדברי רש"י אלו יש סתירה לדברי תרומת הדשן ורמ"א סימן רנ"ג שהתירו שהשפחה הגוי' תעמיד התבשילים קרים על התנור בית החורף. ואחר כך מסיקה את התנור. משום דעיקר כוונת הגוי' השפחה להסיק בית החורף חשיב אינו מתכוין [ופסיק רישי' באמירה לגוי לא איכפת לן] והא ברש"י הנ"ל מפורש דזה חשיב מתכוין: ז) מכל מקום לדינא יש ליישב דברי תרומת הדשן ורמ"א דלכאורה אפילו תעמיד השפחה התבשילין לאחר שהוסק אין צורך אלי' שיתחמם שעלי' אינו מוטל רק להעמיד התבשילין על האש. אבל אם יתבשל אחר כך או לא. לא איכפת לה. אך זה אינו שאם לא יתבשל תצטרך להעמיד שנית ולעשות פעולות שתתחמם. אך עכשיו שאין מתירין רק להעמיד קודם שהוסק בית החורף. ובהסקה יתחמם התבשיל. נמצא שאם לא יתחמם בהעמדה זו. עוד לא תצטרך לעשות דבר. דלעשות מעשה בתבשיל לאחר הסקה הא אסור נמצא שאין צורך אלי' שיתחמם התבשיל. והוי החימום אצלה דבר שאינו מתכוין: ח) אך לפי מה שכתב הרב מלאדי דטעם שבות אמירה לגוי משום דלחומרא יש שליחות לגוי. ולפי מה שהעלה בקצות החושן סימן ער"ה דמצרפין מעשה השליח עם כוונה של המשלח לקנות הכי נמי נצרף מעשה גוי השליח עם כוונת הישראל שמתכוין גם כן לחימום התבשיל. בשלמא לפי טעם התרומת הדשן דאזלינן בתר עיקר הכוונה. והרי גם כוונת הישראל בשעת הסקה עיקרו לחמם בית החורף. אך לטעמא דידי משום שאין כוונת השפחה להתחמם רק להעמיד התבשיל. שפיר נצרף כוונת הישראל שיתחמם: ט) מיהו דעת כמה אחרונים דבשבת לא שייך כלל שליחות. משום שאין העבירה מפאת המעשה הנעשה רק מפאת העושה. שהרי מותר לכתחילה לעשות מערב שבת שיעשה בשבת. ועוד הקצות החושן מותיב אנפשי' מהא דפרק קמא דבבא מציעא דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, ואף שהמשלח נתכוין לזכות.