אבני נזר אורח חיים רמה

ו) וראיתי במשנה למלך סוף הלכות אבל הוכיח דמת גוי מותר בהנאה. מהא דכתב הרב המגיד ומכאן שדם הנדה ועצי אשרה בשום שיעור אין חייבין עליהן. ונראה דכוונתו לומר דאף שיש בהם שיעור טומאה. אפילו הכי פטור עליהם משום שאין בהם שיעור להצניע. וקשה על פסק הרמב"ם בכזית מן המת. בשלמא נבילה ושרץ חזי לכלבו ושונרו אלא מת הא לא מהני כלל דאיסורי הנאה נינהו. על כן נראה דרמב"ם מיירי במת גוי עד כאן דבריו: ז) ולדירי הני מילי ליתנייהו. אלא דבמציל מטומאה לגמרי חייב אפילו לא חזי למידי כנ"ל. ומה שהוכיח מהרב המגיד שכתב שדם נדה ועצי אשרה בשום שיעור אין חייבין עליהן. ופירשו המשנה למלך דהיינו אף שיש בהם שיעור טומאה. אי אפשר שיהי' כן כוונת הרמב"ם. דדם נדה לא בעי שיעור ומטמא בכל שהו. רמב"ם פרק א' מהלכות הלכה ח']. ועצי אשרה לא מהני להו שיעור. שהרי אשרה הוא אילן הנעבד. וטומאה ע"ז אינה לאברים. ואם חתך אבר מעבודה זרה שוב אינו מטמא. כל שכן שאם חתך מאילן הנעבד עצים שאין בהם טומאה, אלא אין זה כוונת הרב המגיד. ומה שפטור על דם נדה. היינו באין כוונת הוצאתו להציל מטומאה כגון שנשאר דם נדה בבית. או שבלאו הכי טמא וכדומה. ותירוץ המשנה למלך במת גוי מבואר הדוחק. ובירושלמי מפורש במת ישראל מתניתין. והדבר ברור לדעתי דבמוציא להציל מטומאה או משאר דברים חייב לר' יהודה אפילו לא חזי למידי. ולא הוצרכתי לכל אריכות הנ"ל לולי שהגדולים הנ"ל כתבו להיפוך: סימן רמז. א) במכלתין (דף צ"ד) אמר ר' יוחנן אף במוציא את המת לקוברו. קשה דהא קבורה מצוה. ואף דר' שמעון אין חושב למצוה תיקון במילה והבערת בת כהן ועיין לקמן במכלתין (דף ק"ו). צריך לומר משום דהויין קלקול בעצמותם. אבל המוציא לולב לרשות הרבים כדי לצאת בו ודאי חייב אף לר"ש. ולא לשתמיט חד תנא בשום מקום שיקחו לולב בשבת בזמן הזה ונימא ר' שמעון הוא. ועל כרחך דוקא במקלקל בעצמותו לא חשיב תיקון מצוה תיקון. ואם כן במת דליכא קלקול כלל. יחשב צריך לגופה משום מצוה (ולפי טעם הזוהר הקדוש חלק ג' דף פ"ח: יעוין שם. גם המצוה בזה אינו תיקון מגופה. אך לפי טעם הש"ס סנהדרין (דף מ"ו:) משום כפרה או משום בזיוני קשה]: ב) ונראה לי לפי מה שכתב התרומת הדשן הובא ברמ"א סימן רנ"ג סעיף ה' לענין דבר שאינו מתכוין. דאזלינן בתר עיקר הכוונה. ואף שמחשב גם כן לדבר אחר. הואיל שאין עיקר כוונתו לכך חשיב דבר שאין מתכוין. הכא נמי עיקר כוונתו לפנות את המת מעליו כדכתיב ואקברה את מתי מלפני. אך אף להטורי זהב החולק ובארנו בדין דבר שאין מתכוין שכן עיקר. היינו דוקא בענין דבר שאין שמתכוין לשני דברים. אין הדבר אחד בטל לגבי דבר אחר לומר שכיון שעיקר מחשבתו לדבר האחר יפטור שהרי אותו דבר בפני עצמו הוא. אבל בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה. שדבר אחד הוא. ויש בו שני צרכים. ועיקר הצורך אינו לגופה. אף שיש בו גם כן צורך לגופה. הואיל ואותו צורך אין עיקר אצלו. מתבטל לגבי הצורך שאינו לגופו. וחשבינן המעשה להצורך שאינו בגופו: סימן רמח. א) שם בתוספות דיבור המתחיל והא. דכזית ממת גדול חייב דאהני מעשיו דכשיוציאו המת מן הבית וישאר כזית זה יטמא כל הבית ונמצא שעתה בהוצאה זו גורם טהרה. ונראה לי דבזה אף לר' ששת דפוטר בכחצי זית מכזית ומחצה הכא חייב. כיון דכזית בעלמא שיעור שלם אף דעכשיו חשיב חצי שיעור לר' ששת. דומה לכותב שם משמעון. דאף דלפי מה שצריך עכשיו שמעון הוה לי' שם חצי שיעור. כיון דבעלמא שיעורא הוא חייב הכי נמי בזה: ב) ודוקא כחצי זית אף דבעלמא בכחצי זית מזית חשיב שיעור. מכל מקום לא הוה שיעור בעצם. ואות אחת נמי לפעמים הוי שיעור שלם בהשלים בה את הספר. מכל מקום בעצמותו לא שיעור הוא. הכי נמי בזה, וראי' לזה בהתחיל למול בשבת ולא גמר חייב אף שעדיין לא תיקן כלום ותיקשי לרב ששת דקיימא לן כוותי'. אלא ודאי משום שאילו נשאר עליו מקצת זה שמל לבד הי' נחשב ערל חייב עליו. הכי נמי בזה: סימן רמט. א) שם (דף צ"ד.) בתוספות דיבור המתחיל ר"ש, במפיס מורסא להוציא ליחה ואינו עומד להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד אף על פי שנעשה פתח גמור. שהרי ראוי להכניס ולהוציא אם הי' צריך. מכל מקום לא דמי לפתחים שבמשכן שהי' עומדים להכניס ולהוציא עד כאן לשונם. ביאור דבריהם שגופה של מלאכה מה שראוי להכניס ולהוציא. והוא אין צריך לזה רק להוציא הליחה לפי שעה: ב) וקשה לי (דבדף ק"ג.) בהא דזה הכלל כל שמלאכתו מתקיימת בשבת חייב בגמרא לאתויי מאי לאתויי חק קפיזא בקבא פרש"י ואף על פי שעתיד להוסיף. יש מקיימין כן. פירוש והוי גמר מלאכה עיין שם. ואף שדעתו להוסיף ואינו עומד להיות הקפיזא גמר ואין צריך למה שראוי להתקיים כך נמי יחשב אינה צריכה לגופה: ג) אולם פרש"י זה אינו רק לפי שיטתו דעושה כלי חיובו משום מכה בפטיש ולא משום בונה. דחשיב כהאי גוונא בנין בכלים. ולהתוספות דמפרשי עושה כלי חייב משום בונה. על כרחין לפרש הא דמלאכתו מתקיימת לא כפרש"י שאינו עתיד להוסיף. אלא כפי' הרב המגיד פרק ט' מהלכות שבת הלכה י"ג כפשטו שיהי' דבר המתקיים לאפוקי הצובע נחושת או ברזל בששר שאתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום ובחק קפיזא בקבא כפירוש הערוך ערך חק ג' שעשה חקיקה סימן לידע האיך דוכתא דקפיזא, והכי נמי אם עשה סימן זה בדבר שאינו משקים לאו מלאכה, הוא