אבני נזר אורח חיים רמד

ו) אך לא קשה מידי לפי מה שבארתי במקום אחר שדעת הרמב"ם וראב"ן באגוז בכלי וכלי צף על גבי מים. דלא בעינן הנחה על גבי מקום נייח. ואם כן כשמניח על גבי בהמה כשהיא מהלכת הוי הנחה לדידי' ולבהמה לא הוי עקירה עקירת גופה מעל גבי קרקע. דעל גבי קרקע לא הי' הנחה מעולם: ז) ובגמרא שלנו מניחו עלי' כשהיא מהלכת וכשהיא עומדת נוטלו ממנה ולא בשתרצה לעמוד. וכן בשלחן ערוך כלשון הגמרא והשמיט לשון הרמב"ם בשתרצה לעמוד, והיינו משום שדעת רוב הפוסקים דלא חשיב הנחה אלא אם כן נח במקום נייח. ומכל מקום תימה שבבית יוסף לא נזכר כלל מדברי רמב"ם והנה יש קצת ראי' מדהשמיט השלחן ערוך דעת הרמב"ם מכלל דהחיוב רק על עקירה והנחה ודו"ק: ח) ולפי זה יש ליישב דברי הגמרא כתובות (דף ל"א) דמקשה על ר' אבין דאמר הזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו חייב שעקירה צורך הנחה, ואיכא תרי לישני. לחד לישנא משום דאי אפשר בלא עקירה. ולחד לישנא משום דאי בעי לאהדורי לא מצי מיהדר. ומקשה הגמרא על ר' אבין מדתניא הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור (סקילה] וכתבו בתוספות דפריך ללישנא דאי אפשר להנחה בלא עקירה ואף על גב דאפשר בגרירה. כך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת. דמכל מקום על שעת עקירה בא החיוב, אבל ללישנא דאי בעי לאהדורי לא מצי מיהדר לא פריך מידי. והיינו משום דאמר שם מאי בינייהו בין הני לישני. איכא בינייהו המעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו. ללישנא דאי בעי לאהדורי לא מצי מיהדר יעוין שם היטב: ט) ולפי מה שכתבתי דבמעביר אין החיוב על עצם העברה רק על עקירה והנחה. יש לומר דהכא דהחיוב ממון על שעת עקירה לעולם עקירה צורך הנחה. דעל שעת עקירה אתה באת לחייבו מיתה וממון. רק בקרע שיראין בהליכתו דשעת עקירת שיראין אינה שעת עקירה והנחה. הוא דחייב במצי מיהדר, ודוקא בלא מצי מיהדר דחיוב קריעת שיראין גם כן על שעת זריקה דהיינו עקירה דאחר כך אנוס הוא. וכן פירש"י וסופו לקרוע לו שיראין. אבל בהגונב כיס לעולם החיוב על שעת הגבהה דהיינו עקירה. וכיון שלמדנו ר' אבין דאפילו לא נגמר חיוב מיתה בשעה שנתחייב ממון קם לי' בדרבה מיני' הכי נמי נימא קם לי' בדרבה מיני': י) ועל כן משמע לי מדברי התוספות שכתבו דללישנא דאי בעי לאהדורי לא פריך דסבירא להו להתוס' דחיוב הוא על כל ההעברה. והוא הדין בהוצאה עד שתצא לרשות הרבים. אלא דמהא דיש אוכל אכילה אחת לשיטת התוספות וספר יראים משמע להיפוך. ודין זה צריך תלמוד. ועיין עוד מה שכתבתי בזה בחי' ריש פרק המצניע בבעיא דזרק כזית תרומה לבית טמא מהו: סימן רמו: דין מלאכה שאינה צריכה לגופה. א) מכלתין (דף צ"ג) וכן כזית מן המת ומן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב ור' שמעון פוטר. וטעמא דתנא קמא משום דסבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב והוצאה חשיבה הוא שמציל עצמו מן הטומאה וכתב בתוספות יום טוב דלכאורה לפי זה אף המוציא משמשי ע"ז חייב. וכן משמע דהא האי תנא דר' שמעון הוא ניהו ר' יהודה דמשנה ו' פרק ט' דהא בר פלוגתא דר' שמעון במלאכה שאינה צריכה (לגופה ר' יהודה הוא. ומכל מקום פסקו הרמב"ם בחיבורו ובפירושו והרע"ב דאין הלכה כר' שמעון, ולעיל משנה ו' פרק ט' פסקו דאין הלכה כר' יהודה. משום דלעיל טעמא דאין כשר להצניע דאין שום צורך לאדם במשמשי ע"ז. אבל הכא יש צורך בכולו דנבילה ושרץ מצניעין אותו לכלבו או לשונרו. ומת דאסור בהנאה מצניעין אותו כדי לקוברו. מידי דהוה אמקק ספרים דלעיל. ולפיכך פסקו בהך דהכא כר' יהודה. אבל קשה דהוה לי' להלך אחר שיעור שרגיל להצניע. ולא אחר שיעור טומאתן. ואפשר דלכלבו או לשונרו הוי שיעורא רבה משיעור טומאתן ואזלינן לחומרא כדלעיל פרק ט' משנה ז' ובמת נמי אפשר על פחות מכזית אינו מצווה לקוברו. ועוד דלא שכיח פחות מכזית. ושכיח ולא שכיח אזלינן בתר שכיח לקולא. עד כאן לשון תוספות יום טוב: ב) וכל דברים אלו תמוהים בעיני. ולדידי הדבר ברור דהמוציא משמשי ע"ז כשיעור טומאה דהיינו כזית חייב כמו במת ונבילה ושרץ. ומה שכתבו הרמב"ם והרע"ב לעיל דאין הלכה כר' יהודה. היינו משום דר' יהודה אומר המוציא משמשי ע"ז כל שהו. אף דאין בו שיעור לטומאה. משום דאחשבה קרא לאיסורא דכתיב לא ידבק בידך מאומה. על זה כתבו דאין הלכה. אבל במוציא כזית אין הכי נמי דחייב. ואף שאינו כשר להצניע מחמת עצמו כשר להצניע מחמת טומאתו להציל. תדע לך דאם לא כן המוציא נבילה ושרץ פחות מכדי שיעור לכלב ושונרא הוה לי' אין מצניעין כמוהו. ואף על פי כן חשיב מצניעין כמוהו מחמת טומאתן. הכי נמי בזה: ג) ומה שדימה התוספות יום טוב מדבר שיש בו שיעור לזה ולא לזה וחזי לזה ולזה אזלינן לחומרא אינו דמיון כלל. דהכא הא אמרת דמשום טומאה בלבד לא תחייבנו דאינו כשר להצניע. רק משום דחזי לכלב. ואם כן שוב תיבעי שיעור לכלב, אלא ודאי דבהמוציא להציל מטומאה לעולם חייב אף דלא חזי למידי: ד) וראי' לזה הא דשלהי עירובין (דף צ"ט.) דאמר רב יוסף השחין ורק חייב חטאת, ואף דרוק לא חזי למידי. ומי רגלים נמי אף דתנן במכלתין (דף פ"ט מי רגלים כדי לכבס. הא תני עלה בגמרא מי רגלים בן מ' יום. ועוד הא השתין בארץ במקום שכלה לגמרי ואין ראוי' לכלום. אך משום שהחיוב הוא משום שמנקה עצמו מהם כמו שכתב הרי"ף שם דהוא כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. לא משגחינן במה דלא חזי להצניע: