אבני נזר אורח חיים רמג

ד) והנראה לי בזה דהנה באיבעיא דאילפא דהוציא עיבור את ידו בין סימן לסימן מהו שיצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהר מידי נבילה. ורבא השיב קל וחומר הוא וכו'. ורבא הא סובר אין לשחיטה אלא לבסוף. משמע דבעיא דאילפא אף למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף. ועל כורחין לומר דבהגיע סוף שחיטה שני הסימנים מחירם. וכן מוכח (בדף ל"ו) בהא דאמר בנתקנח הדם בין סימן לסימן למאן דאמר אין לשחיטה אלא בסוף לא מכשיר. ואם דם סימן ראשון יש על הדלעת אחר שחיטת סימן שני מכשיר. על כורחין דבסוף נחשב כל המעשה שחיטה. ובמקום אחר בארנו הדברים באר היטב. [תמצאנו באבני נזר חלק יו"ד הלכות ס"ח]: ה) ולפי זה על כורחין לומר דלמאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. היינו לומר דתחילת שחיטה מקליש קליש איסור אבר מן החי ובסוף שחיטה נגמר ההיתר. ועל כן קרינא בי' יחיד שעשאה ובזבחים (דף ק"י.) אמרינן בקומץ ולבונה שהקריבו אחד מהם בחוץ חייב. משום דקומץ בלבד מקלש קליש חשיב הקטרה בפנים. הכא נמי כיון דתחילת שחיטה מקלש קליש חשיב שחיטה וקרינא בי' יחיד. דהא תיכף ששחט תחילת שחיטה. נעשה העבירה בלי סיוע אחר או גמר שחיטתו בפנים, ולמאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף חייב בשחט מיעוט סימנים בפנים וגמרם בחוץ משום דבשחוטי חוץ אין הדבר תלוי אם השוחט בחוץ או בפנים. שהרי אם עומד בחוץ ושחט בפנים כשר. והוא הדין להיפוך אם עמד בפנים ובהמה בחוץ חייב כרת. וכן מפורש בתוס' סנהדרין (דף מ"ב:) בדיבור המתחיל שכן אדם דהכל תלוי בבהמה הנשחטת יעוין שם. ועל כן אף אם האדם שחט בפנים כיון דלא נחשב שחיטה בבהמה עד שגמר שחיטה. אז נעשה הכל מעשה שחיטה. נמצא שכל המעשה שחיטה נעשה בחוץ. והרי הוא בעצמו עשה כל המעשה. ומה ששחט מקצת סימנים בפנים אינו מועיל כלום. כיון שנעשה שחיטה בחוץ. והרי בשחוטי חוץ בתר בהמה הנשחטת אזלינן כנ"ל: ו) אבל בשבת לא נחשב מלאכה עד שגמרה נחשב הכל מלאכה. כמו זה עוקר וזה מניח. ודאי נחשב גם העקירה מלאכה. שהרי המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאם פטור דהעקירה היתה בלא מחשבה ולא קרינא בי' מלאכת מחשבת. הרי דגם העקירה מלאכה. אך זה לאחר הנחה אז נעשה הכל מלאכה כמו למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף כנ"ל ועל כן לא מבעיא שפטור העוקר דבשעת העקירה לא עביד מידי עד שבא אחר וגמר. וכן פטור המניח דמבלעדי העוקר לא עשה כלום, אך אפילו עקר בערב שבת והניח בשבת שנעשה הכל מלאכה בשבת הלא אם עשה בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת מותר לכתחילה. ואם כן אף שנעשה העקירה מלאכה בשבת, מכל מקום הלא האדם פעל העקירה מערב שבת ופטור: ז) ולפי זה למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף. אם בא אחד ושחט מיעוט סימנים בפנים או בחוץ ובא שני וגמר שניהם פטורים. ואם עקר בשבת והניח בחול. יש לומר דגרע מזה עוקר וזה מניח. ואפילו שבות ליכא. כיון שלא נעשה העקירה מלאכה עד שהניח בחול. ואם כן לא נעשה מלאכה כלל בשבת. וכבר בארנו במקום אחר שכשם שבשבת אין חיוב אלא אם כן תחילתו וסופו בשגגה. כמו כן אין חיוב אלא אם כן תחילתו וסופו בשבת: סימן רמה. א) ראוי לבאר אם החיוב רק על עקירה והנחה או החיוב גם כן עד שעת הוצאה מרשות לרשות. וספק זה איתי' גם כן במעביר ד' אמות ברשות הרבים אם החיוב רק על עקירה והנחה או על העברת הד' אמות גם כן: ב) והנה הא פשיטא לי דלאחר שיצא החפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. שוב אין החיוב רק על שעת הנחה, ופשיטותא דידי מהא דריש פרק המצניע הוציא כגרוגרת וצמקה וחזרה ותפחה מהו יש דיחוי אצל שבת או אין דיחוי אצל שבת תיקו. ועל כורחין דבשעה שצמקה לא עמד עם החפץ. דאם כן הרי הונחה ועל כרחין שהלך עם החפץ. ואם כן הרי מקצת מלאכה בחצי שיעור. אלא ודאי לאחר שהוציא שוב אין חיוב עד שעת הנחה. והטעם משום דלאחר שהוציאו בכל מקום שהניחו חייב ואין ההילוך עוד עם החפץ פועל במלאכה כלום. על כן אין חיוב עוד לאחר שהוציאו עד שינוח: ג) אך מבעיא לי מי אמרינן דעל כל פנים החיוב עד שעת הוצאה מרשות. או דילמא אין חיוב רק על העקירה והנחה וכן במעביר כנ"ל: ד) ויש להביא ראי' מהא דכריתות (דף י"ג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד ר' מאיר אומר אף אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב ולפי מה שכתבו התוספות (דף צ"ד.) וכן בספר יראים בהא דלא יצא הזב בכיסו ואם הוציא הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהכי נמי סגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא. והכי נמי באכילה. וכי היכי דבזב כיון שאין הליכתו לצורך הכיס רק שצריך לילך הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. הכי נמי באוכל אם הוצאתו לרשות הרבים לצורך המאכל שהי' יכול לאכול במקומו כמו שיכול לאכול דרך הילוכו. ור' מאיר הא סבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול הלכה ב' ועל כרחין לומר כיון דמכל מקום הי' צריך לעקור החפץ ממקומו כדי לאוכלו. וגם צריך להנחה שהרי כתבו התוספות דבליעת המאכל היא הנחתו. והרי צריך לבלוע המאכל. וכשהלך לרשות הרבים שוב צריך לבלוע ברשות הרבים. אף דגוף הוצאה הוא ההילוך לרשות הרבים אינו לצורך המאכל חייב. ומוכח דאין החיוב רק על עקירה והנחה ולא על עצם הוצאה [וכן משמע קצת מהא דהמעביר מתחילת ד' לסוף אעפ"י שהעבירו דרך עליו חייב למעלה מעשרה חייב. מיהו ראי' זו יש לדחות דענין העברה ד' אמות ברשות היחיד דכל ד' אמות כאילו הוא רשות אחר. ומה שהוא פועל עד שיבא ברחוק ד' אמות היא המלאכה, אף אם הוציאו דרך למעלה מעשרה]: ה) איברא דקשה לפי זה בהא דכתב הרמב"ם פרק י' מהלכות שבת הלכה ז' במי שהחשיך בדרך ואין עמו נכרי מניחו על החמור כשהיא מהלכת ובשעה שתרצה לעמוד הוא נוטלו ממנה כדי שלא תעשה הבהמה עקירה והנחה. וכן כתב הראב"ן (דף ס"ח.) דנוטלו ממנה כשהיא מהלכת יעוין שם. וקשה דאם כן האדם עושה העקירה בשעה שמניחו עלי' והנחה בשעה שנוטלו ממנה. ואם אין החיוב על ההעברה רק על העקירה והנחה, הא איכא חיוב חטאת גבי':