אבני נזר אורח חיים רמב

קלועה, וכיון שעל כורחין ר' עקיבא לית לי' דר' יהודה שוב אמרינן דר' עקיבא אית לי' לעולם קלוטה אפילו אין רצונו שתנוח שם. כיון דלא מצינו שום תנא מחלק בין אומר כל מקום שתרצה תנוח או אין רצונו שתנוח שם: ה) אך המעיין ברשב"א שבת (דף צ"ז:) יראה דגם לפי המסקנא אית לי' לר' יהודה קלועה באומר כל מקום שתרצה תנוח. וכיון דר' עקיבא על כורחין מיירי באומר כל מקום שתרצה תנוח על כל פנים כנ"ל. מהיכי תיתי לעשות מחלוקת בין ר' עקיבא לר' יהודה. ובודאי לדעת הרשב"א לית לי' לר' עקיבא קלוטה באינו רוצה שתנוח שם. ואם כן מה הוקשה לרשב"א על ר' עקיבא מזורק ד' אמות ברשות הרבים. הא משכחת לה באין רצונו שינוח בתוך ד' אמות. וצריך לומר משום דקושטא דמילתא סבירא לי' לרשב"א דכל שחייב משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים חייב נמי בד' אמות ברשות הרבים. ועל כן כי היכי דבהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים חייב אפילו אמר כל מקום שתרצה תנוח. דאף דנחשב כמונח ברשות היחיד. אכתי איכא עקירה משם לרשות הרבים. הוא הדין דבד' אמות ברשות הרבים חייב גם בזה. וכמו בתוך ג' לר' חלקי' כנ"ל. על כן תירץ הרשב"א דהלכתא גמירי: ו) ובזה נראה ליישב דברי הגמרא ודילמא הנחה לא בעי עקירה בעי. ואינו מובן לפרש"י דקלוטה כמי שהונחה בארץ ואיכא מקום ארבעה כמבואר באריכות אות א'. ומשני הש"ס הא מני ר' עקיבא הוא ולעולם איכא מקום ארבעה. אם כן מה נפקא מינה בין הנחה לעקירה ועיין לעיל סי' ר"מ אות י"א וי"ב ולפי מה שכתבתי יש לומר דהנה למאן דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא וד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה. ונתבאר סי' רמ"א דגמרינן מוציא ממעביר. אלא דמהלכתא ילפינן לחלק בין חיובא לפטורא. דלפטורא לא אמרינן יעוין שם באורך. ועל זה הקשה הש"ס הא יש לומר דגלי הלכתא דלגבי עקירה לא נימא קלוטה ואין חילוק בין חיובא לפטורא. והא דחייב בזורק ד' אמות ברשות הרבים באין רצונו שתנוח בתוך ד אמות. ואי דהלכתא שיהי' דין ד' אמות ברשות הרבים כדין מרשות היחיד לרשות הרבים ובמרשות היחיד לרשות הרבים חייב אפילו אומר כל מקום שתרצה תנוח דסוף סוף איכא עקירה. ליתא דבאמת גם במרשות היחיד לרשות הרבים אין חיוב באומר כל מקום שתרצה תנוח דכמי שהונחה בנתים ברשות היחיד ובטלה עקירה ראשונה. ומשום עקירה ממקום שהונחה אין לחייבו. דלגבי עקירה הא לא אמרינן קלוטה. ועל כורחך אף שאין טעם לחלק בין הנחה לעקירה. הלא גם כן אין טעם לחלק בין חיובא לפטורא. ואם תחלק בין הנחה לעקירה. לא תצטרך לחלק בין חיובא לפטורא. ואם כן פריך הש"ס מאי חזית שלא לחלק בין הנחה לעקירה ולחלק בין חיובא לפטורא. דילמא להיפוך דבין חיובא לפטורא אין חילוק. ומוכח מהלכתא דבעקירה לא אמרינן קלוטה כו' ובין במרשות היחיד לרשות הרבים בין בד' אמות ברשות הרבים אין חיוב אלא באין רצונו שתנוח בתוך ד'. והוא עצה עמוקה. ומשני הא מני רבי הוא דמחייב בזיו כל שהוא ולאו משום קלוטה כו' ואזיל קו' הנ"ל. ולבסוף מקשה על תירוץ הא מני אחרים הוא. ודילמא הנחה לא בעי עקירה בעי כפי' התוספות. ז) והשתא ניחא הא דמשני ר' זירא אחרים הוא. הא נדו מדר' עקיבא משום הקושיא ודילמא הנחה לא בעי. וקושיא זו היא גם על התירוץ הא מני אחרים הוא גם כן. ולפי מה שכתבתי ניחא דקושיית הש"ס על תירוץ ר' עקיבא ודילמא הנחה כו' כפירוש הנ"ל ליתא על תירוצא דר' זירא, ועל ר' זירא מקשה הש"ס קושיא (חדשה ודו"ק: סימן רמד. בדין זה עוקר וזה מניח ושנים שעשו מלאכה בבת אחת: א) הנה בריש שבת יליף הש"ס דזה עוקר וזה מניח פטור מקרא דבעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין. ויש לעיין דהא קרא דבעשותה] לאו בשבת כתיב אלא בכל חיובי חטאות. [ובשחוטי חוץ דיליף ריש האיש מקדש שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין ולא יליף מבעשותה כתב הריטב"א שם דסלקא אדעתין דנילף מהעלאה דגלי קרא דשנים שאחזו באבר והעלוהו חייבין]. והנה אמרינן בחולין (דף כ"ט:) שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרם בפנים למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף כשר. ולמאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף פסול וחייב משום שחוטי חוץ עיין שם. ומשמע דפשוט למאן דאמר אין לשחיטה אלא בסוף שחט מיעוט סימנים בפנים וגמרם בחוץ חייב. ועוד דהוי כאילו שחט כולו בחוץ. דהא תחילת שחיטה בחוץ לא מעלה ולא מוריד. שהרי אם גמר בפנים כשר. ועל כרחין אין חיובו רק על גמר שחיטה. ואם כן אם תחילת שחיטה בפנים נמי חייב: ב) ומעתה נחזי אנן במלאכת שבת אם ישנה למלאכה מתחילה ועד סוף או אין למלאכה אלא בסוף. אם תאמר אין למלאכה אלא בסוף, יהי' הדין אם עקר בחול והניח בשבת חייב כמו התחיל בפנים וגמר בחוץ. ומפורש בגמרא (דף ג':) בהיתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ מבעוד יום דאי שדי לי' בשבת לא אתי לידי חיוב חטאת. ופרש"י כדין זה עוקר וזה מניח. ואם תאמר ישנה למלאכה מתחילה ועד סוף כל שכן דקשה. דגם על התחלת המלאכה בלבד יתחייב. וזה עוקר וזה מניח יתחייבו שניהם. כמו למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מתחייב על מיעוט סימנים בחוץ: ג) ויותר תימה כנ"ל דבשבת זה עוקר וזה מניח קיל משנים שעשאו מלאכה בבת אחת. דזה עוקר וזה מניח פטור במשנה בריש שבת בלי מחלוקת. והוא הדין עקר בחול והניח בשבת. ושנים שעשאו בבת אחת פליגי תנאי בהמצניע. ואילו בשחוטי חוץ נהפוך הוא שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין. ועל מקצת שחיטה חייב למאן דאמר אין לשחיטה אלא לבסוף על מקצתו שבסוף. ולמאן דאמר ישנה מתחילה ועד סוף גם על מקצת שבתחילה. ותמי' זו גם כן ממה נפשך אם אין למלאכה אלא לבסוף תמוה מפטור המניח ואם נאמר ישנה למלאכה מתחילה ועד סוף יהי' תמוה גם מפטור העוקר