אבני נזר אורח חיים רמא

החפץ כנ"ל סי' ר"מ אות ז' עיין שם. ואם כן שפיר הוה עקירה. ואף שגם עכשיו הוא כמונח. זה לא מהני לפטור סימן רמב. א) לפי מה שביארנו בסימן רמ"א אות ה' דלפטורא אף בן עזאי מודה דלא אמרינן מהלך כעומד היכי דאין מקום פטור מפסיק, נראה לפרש מתניתין דאמרו לו. יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד כו' ר' מאיר אומר אף אם הי' שבת והוציאו חייב אמרו לו אינו מן השם וצריך להבין במאי פליגי ר' מאיר עם חכמים דאמרו לו. ובירושלמי מפרש פלוגתייהו ודברי הירושלמי עמקו ממני לא אוכל להבינם. ואפרש בעזרת השם פלוגתייהו כפי קוצר דעתי: ב) והנה בתוספות מפרשים משום דבליעתו זו הנחתו אף שמהלך. על כן גם חיוב הוצאה בשעת אכילה. והנה לכאורה הדבר פשוט דזה למה דקיימא לן מהלך לאו כעומד וחיוב הוצאה בא בשעת בליעה דהיינו אכילה. אבל לבן עזאי דאמר מהלך כעומד נתחייב משום הוצאה תיכף בבואו לרשות הרבים אף קודם בליעה דהיינו אכילה: ג) אך יש לומר לפי מה שכתבו התוספות גבי הא דלא יצא הזב בכיסו ואם יצא פטור דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ופירשו משום דהכא נמי סגי אי יתיב בחד דוכתא ואין ההוצאה לצורך הכיס אלא לצורך עצמו. והכא נמי משום המאכל הוי סגי לעמוד במקומו. אלא דמכל מקום צריך לעקירה שעקר החפץ ברשות היחיד במקום שהי' מונח והניח בבית הבליעה. והרי צריך לעקירה והנחה. ולא דמי לזב שהוציא הכיס דשם העקירה הוא עקירת גופו והנחה הנחת גופו ואין העקירה והנחה לצורך הכיס. אבל הכא העקירה וכן הנחה לצורך המאכל. ואף דעצם הוצאה אין צריך לגופה. חיוב שבת רק על העקירה והנחה [ועיין בזה לקמן באריכות] והעקירה והנחה לצורך המאכל. וכיון שצריך לילך שם. שוב צריך להניח המאכל בבית הבליעה שהוא שם. ושפיר חייב על הבליעה. אבל על הילוך אינו מחויב אף למאן דאמר מהלך כעומד דמי דאין צריך לגופה: ד) ואין להקשות כיון דמהלך כעומד דמי והוי הנחה לעקירה ראשונה. ולמה יתחייב אחר כך על הבליעה. לא קשה מידי דלפטורא לא אמרינן מהלך כעומד דמי. ור' מאיר לטעמי' דסבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול. ואמרו לו היינו ר' יהודה כדאיתא בירושלמי ריש שבת ור' יהודה הא מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. ולכאורה אית לי' לר' יהודה נמי מהלך כעומד דמי. דהא אית לי' לר' יהודה קלוטה כמי שהונחה דמיא כל שכן מהלך. וכן משמע ברמב"ם פרק י"ד הלכה ט"ו שכתב מהלך לאו כעומד דמי ואין צריך לומר שהזורק לאו כמונח עיין שם. ואם כן מאן דסבירא לי' בזורק כמי שהונחה. כל שכן מהלך כעומד. וכן משמע בירושלמי דבין לרב הונא ובין לר' יהודה מהלך עדיף מזורק עיין שם. על כן אמר ר' יהודה אינו מן השם. ור' מאיר לא מיבעיא אי סבירא לי' מהלך לאו כעומד דמי אך אף אי סבירא לי' מהלך כעומד דמי. כיון דסבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כנ"ל מירושלמי דכלל גדול פטור על ההילוך ואתי שפיר ר' מאיר לשיטתי' ור' יהודה לשיטתי': ה) מיהו מה שכתבתי דחיוב שבת אינו על שעת הוצאה מרשות לרשות רק על עקירה מרשות זה להניח ברשות זה. הן אמת שכן מוכרח לשיטת התוס' בהא דלא יצא הזב בכיסו ממשנה דאם הי' שבת והוציאו כנ"ל. אך במקום אחר כתבתי באריכות והראיתי פנים לכאן ולכאן. ובסוף העליתי להלכה דהחיוב גם על רגע שבא מרשות לרשות ג"כ והוא הדין במעביר ברגע שבא לסוף ד' אמות גם כן: סימן רמג. א) כבר ביארנו בסימן ר"מ אות ל"ה. בין שני חצאי מרובע דמעביר ד' אמות בתוך ג' לר' חלקי' חייב ולא אמרינן יעשה כמי שהונחה על כל אמה ויפטור והלכתא מתקיימת למעלה מג'. אלא דהלכתא דין ד' אמות כמו דין מרשות היחיד לרשות הרבים כמו שכתב הרמב"ם. וכשם שמוציא לעולם חייב כן המעביר ד' אמות אפילו בתוך ג' חייב. ומוכח דאפילו בתוך ג' לא אמרינן יעשה כמי שהונחה על כל אמה ויפטור והוכחנו כן מתוס' ורשב"א: ב) והנה יש להביא עוד ראי' לזה לפי מה שכתבו התוספות עירובין (דף צ"ח:) לר' יהודה דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה אלא אם כן רוצה שתנוח שם. ולפי מה דסלקא אדעתין דמיירי באומר כל מקום שתרצה תנוח אבל אם אינו רוצה שתנוח שם לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה יעוין שם. ויש לעיין לרע"ק דמחייב בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע משום דקלוטה כמי שהונחה. אם דוקא באומר כל מקום שתרצה תנוח הוא דאית לי' קלוטה כו' אבל אם אינו רוצה שתנוח שם לא אמרי' קלוטה וכר' יהודה סבירא לי', או נימא מדאמר סתמא ולא מפליג לעולם אית לי' קלוטה. ודוקא לר' יהודה מוכרח לומר כן מכח ר' יהודה דעירובין: ג) אך לפי דברי הרשב"א פרק הזורק בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע באינו אומר כל מקום שתרצה תנוח גם משום מוציא פטור דלא אתעבידא מחשבתו. אם כן על כורחין ר' עקיבא דמחייב. באומר כל מקום שתרצה תנוח או שרוצה שינוח ברשות הרבים. ואם כן מהיכי תיתי לעשות מחלוקת בין ר' יהודה לר' עקיבא בחנם: ד) הן אמת דבתוספות עירובין (דף צ"ח) סוף עמוד א' מוכח דסבירא להו להתוס' דר' עקיבא לעולם אית לי' קלוטה. ונראה דסברת התוספות לפי המסקנא דלא מחייב ר' יהודה אלא אחת ופליגי ר"י ורבנן באומר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח. אמרינן דלית לי' לר' יהודה קלוטה אלא בכהאי גוונא ואפילו באומר כל מקום שתרצה תנוח לית לי' לר' יהודה קלוטה. וכן מבואר למדקדק בדברי התוספות עירובין שם. ואם כן ר' עקיבא דאין לנו הוכחה דמיירי באמר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח. ויוכל להיות דאמר כל מקום שתרצה תנוח. ובכהאי גוונא הא לית לי' לר' יהודה