אבני נזר אורח חיים רמ

טז) אך לפי ספיקו של ריב"א במעביר ד' אמות ברשות הרבים אם חייב לבסוף ד' אמות אפילו לא עמד לפוש או לא דהוי תרתי דסתרי. או משום שתחילה לא הי' כמונח כנ"ל סי' ר"מ אות כ"ה ובאות מ"ב שם הוכחנו מרש"י דאינו חייב אלא אם כן עמד לפוש ומשום דהוי תרתי דסתרי. ואם כן כיון דמשום עקירה אחרונה בשעה שיצא מרשות היחיד חייב תיכף. לאחר שבא לרשות הרבים משום מהלך כעומד דמי. חשיב עקירה ביציאה מרשות היחיד והנחה בתחילת ביאה לרשות הרבים. ומשום עקירה ראשונה אינו מחויב אלא בשעה שעמד לפוש. דאי אפשר לחייבו משום מהלך כעומד דמי. דאם כן כלתה עקירה ראשונה בהליכתו ברשות היחיד. ועל כרחך אי אפשר לחייבו משום עקירה ראשונה אלא משום שלא נימא מהלך כעומד ברשות היחיד. ואם כן הוי תרתי דסתרי או כיון דתחילה לא הי' כעומד גם אחר כך לא יחשב כעומד כנ"ל אות כ"ז שם] ואם כן אף שעמד לפוש אי אפשר לחייבו משום עקירה ראשונה דכבר נתחייב משום עקירה אחרונה תיכף בבואו לרשות הרבים. ואין חיוב על חיוב כיון שאין כאן רק חיוב אחד דחדא הוצאה הוא: יז) ויותר יש להסביר הדברים על פי מה שנתבאר אות כ"ד בהא דזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים דחייב לר' יהודה שתים אחת משום העברה דכמי שהונחה בתחילת ד' ונעקרה משם. וקשה הא בתוך ד' אמות על כרחך לא אמרינן קלוטה כו' דאם כן הוי כזורק פחות פחות מד' אמות. ואם כן איך נוכל לחייבו משום דכמי שהונחה בתחילת ד' הא הוי תרתי דסתרי. ועל כרחינו לומר כיון שכבר היינו דנין כמונח לגבי מלאכת הוצאה. חשבינן נמי כמונח לגבי מעביר עיין שם שהוכחנו שכן דעת רש"י. ולפי זה מוכרח לומר דהא דלא חשבינן כמונח בתוך ד' אמות לפטור, הוא דוקא אם לא היינו חושבין אותו כמונח לחיוב. ועל כן לא הוי תרתי דסתרי. דאף דחשבינן בתחילת ד' אמות כמונח ובאמצע ד' אמות לא חשבינן כמונח. היינו משום דבתחילת ד' אמות כבר היינו חושבין אותו כמונח לגבי הוצאה ובתוך ד' אמות לא הוי כמונח לגבי שום דבר. אבל אם היינו אומרין דבתוך ד' אמות אפילו חשבינן אותו כמונח לגבי דבר אחר אף על פי כן לא חשבינן לי' כמונח לפטור. אם כן בתחילת ד' אמות נמי אף דהוי כמונח לגבי דבר אחר. לא יהי' כמונח לגבי מעביר. כיון דאי אפשר לחייבו משום מעביר אלא משום ההלכתא דתוך ד' אמות לא הוה כמונח. והא אמרת דההלכתא ההוא מועיל אפילו חשבת לי' כמונח לגבי דבר אחר, אלא ודאי הא דהלכתא דלפטור לא אמרינן קלוטה. דוקא היכי דאין חושבין כמונח לגבי דבר אחר. והוא הדין במהלך לבן עזאי דחד טעמא הוא: יח) ובנידון דידן הרי בתחילת ביאתו לרשות הרבים הא אי אפשר לחייבו מחמת עקירה ראשונה ומשום מהלך כעומד. דאי אמרת מהלך כעומד הרי כלתה עקירה ראשונה קודם ביאתו לרשות הרבים. וחייב רק מחמת עקירה אחרונה. ואם כן הא חשבת לי' כמונח קודם יציאתו לרשות הרבים כדי שיתחייב מחמת עקירה אחרונה. וכיון שכבר חשבנו כמונח לחייב שוב גם לפטור ליכא הילכתא שלא נימא מהלך כעומד כנ"ל דלא גמרינן הילכתא דלא נימא לפטור מהלך כעומד רק היכי דלא חשבנו כעומד לגבי דבר אחר. והכא כבר נתחייב בתחילת ביאתו לרשות הרבים מחמת שחשבנו כמונח קודם יציאה לרשות הרבים. [ואין לומר כלל דבתחילת יציאה לרשות הרבים יתחייב מחמת עקירה ראשונה. ומשום דבתחילת יציאה לרשות הרבים דנין כמונח לגבי חיוב מחמת עקירה אחרונה. דנין נמי שיהי' כמונח לענין עקירה ראשונה כמו בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים דדנין כמונח בתחילת ד' אמות לחייבו משום מעביר אף דבתוך ד' אמות על כורחין לא חשבינן כמונח. הכא נמי אף דקודם יציאה על כורחין לא חשבת לי' כמונח. מכל מקום לאחר יציאה כיון שחושבין אותו כמונח לגבי עקירה אחרונה נחשבנו כמונח גם כן לחייבו מחמת עקירה ראשונה.. דהא ליתא ושבוש הוא. דבשלמא בזורק לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים. בתחילת ד' אמות חושבין כמונח משום שהחשבנו כמונח לגבי הוצאה. ובתוך ד' אמות שלא החשבנו כמונח לגבי שום דבר לא הוי כמונח אבל הכא הלא גם קודם יציאה לרשות הרבים חשבתו כמונח לגבי חיוב ההוא. ואם כן אכתי איכא תרתי דסתרי. דמאי שנא. שקודם יציאה לרשות הרבים לא יהי' כמונח לגבי עקירה ראשונה ובתחילת יציאה יהי' כמונח ודו"ק] ושוב הוי הנחה גם לפטור ובטלה עקירה ראשונה לגמרי: יט) וכל זה במהלך אבל הגביהו וזרקו אף דבשעת הגבהה הוי כעומד לבן עזאי. מכל מקום לפטור הא לא אמרינן מהלך כעומד וחייב גם מחמת עקירה ראשונה. ובשעה שנח החפץ חלו שני החיובים ביחד. וגם אין לומר מגו דהוי הנחה לגבי להתחייב משום עקירה אחרונה כו' דאדרבה נימא להיפוך דנתחייב רק משום עקירה ראשונה דמגו דלא חשיב כמונח כדי שלא יתבטל עקירה ראשונה לא הוי כמונח להתחייב מחמת עקירה אחרונה. וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי קם כל חד בדוכתי' וחייב מחמת עקירה ראשונה וחייב מחמת עקירה אחרונה. ודוקא במהלך שתחילה נתחייב מחמת עקירה אחרונה כנ"ל דאז לא הי' מציאות כלל לחייבו מחמת עקירה ראשונה בין הי' כמונח קודם יציאה בין לא הי' כמונח. דאם לא הי' כמונח קודם יציאה גם עכשיו לאחר יציאה לא יחשב כמו נח כיון דתרתי דסתרי לא אמרינן ולא הי' שייך לומר מגו להיפוך ודו"ק היטב: כ) וממילא מיושב תמיהת התוספות הנ"ל לפי מה שביררנו אות י"ב. דגם מעביר תוך ג' לרבא דהוי כמונח. מכל מקום לפטור לא הוי כמונח. וחייב גם מחמת עקירה ראשונה כיון שחל החיוב בשעה שעמד לפוש. ואז חל החיוב מחמת שני העקירות ביחד ודומה ממש להגביהו וזרקו: כא) ואין להקשות לשיטת הרשב"א בשמעתא דכוורת דתוך ג' כלבוד היינו שדינו כאלו הי' בארץ ולא כאלו הי' מלא מן הקרקע עד מקום החפץ. ואם כן כשהגביה מן הארץ למעלה ליכא עקירה כלל כיון שנחשב כאלו הי' עדיין בארץ. ובשלמא כשהגביהו באלכסון. הרי אינו באותו מקום שהי' בתחילה. אלא שגם עכשיו הוא מונח והוי הנחה אל עקירה ראשונה וניחא תירוץ הנ"ל דלפטורא לא נחשב כמונח כל שאינו נח במקום אחד. אבל אם הגביהו מכנגדו ולמעלה כיון שתוך ג' כאלו הי' בארץ אם כן ליכא עקירה כלל. דהא ליתא דהתינח לר' חלקי'. אבל לדידן דלא קיימא לן כר' חלקי'. תוך ג' כאילו ה' מלא מן הארץ עד