אבני נזר אורח חיים רלז

אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות קאי. אמאי פטור הא לא נח [פירוש זרק ד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה דחייב כמו מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים כמו שכתב הרמב"ם יע"ש. וכשם שבמוציא חייב בזורק אפילו תוך ג' הוא הדין בד' אמות ברשות הרבים. ומכאן מוכח דלא כראש יוסף שכתב דלר' חלקי' מעביר ד' אמות ברשות הרבים תוך ג' פטור דכמי שהונחה על כל אמה. ומהלכתא אין ראי' דמשכחת הלכתא למעלה מג'. והרי מפורש כאן בתוספות להיפוך דגם לר' חלקי' מעביר תוך ג' חייב והטעם דהלכתא ד' אמות ברשות הרבים כמו מרשות היחיד לרשות הרבים כנ"ל. וכן מפורש כאן ברשב"א דתוך ד' אמות לכולי עלמא לאו כמונח אפילו תוך ג'] דהא מתני' משמע דאחוץ לד' אמות מקשה אמאי חייב. ויש לומר דפריך לרבא דאמר תוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו עד כאן לשונו: לו) וקשה דבעירובין (דף צ"ח:) כתבו בההוא דמקשה שם לרבא לימא כתנאי אמרה לשמעתי'. אף על גב דלא בעי לאוקמי מילתא דרבא כתנאי דמתניתין. מכל מקום אשכחן ברייתא דר' חלקי' דפליגא ארבא. אי נמי שאני התם שתחילת זריקתו הי' למטה משלשה. אבל רבא בשתחילת זריקתו למעלה משלשה. וקשה לפי תירוץ הב' דרבא לא פליג אדר' חלקי' מה מקשה והא לא נח. אימא דהכא בשתחילת זריקתו למטה משלשה. דבזה מודה רבא לר' חלקי'. אלא ודאי סברת התוספות בעירובין בתחילת זריקתו למטה משלשה. משום שתחילה הי' כמונח. ובזורק ד' אמות על כרחך תחילה בתוך ד' אמות לא חשבינן לי' כמונח. ודומה לתחילת זריקתו למעלה משלשה: לז) וראיתי בספר דרוש וחידוש שרצה לפשוט ספיקו של ריב"א מהא דהזורק ד' אמות ברשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים כנ"ל אות כ"ו עיין שם. ושם בהגה"ה כתב בן המחבר שזוכר שבעת לימוד הישיבה הוסיף בה דברים ואמר דדוחק לחלק דהתם כבר היינו דנין קלוטה כהונח לענין דנגמר מלאכת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. משום הכי ממילא הוה אחר כך עקירה גם לענין מעביר ד' אמות. אבל אמר דשורש כוונת הספר הוא אם הסברא הא דחייב הזורק ד' אמות ברשות הרבים ולא דיינינן לי' לנח באמצע. היינו דלא אמרינן כמי שהונח רק כשהגיע למקום חיוב. דהיינו אחר הד' אמות. וסברא זו נזכרה במהרש"א לקמן (דף ק') בתוספות דיבור המתחיל והא לא. או דעיקר הסברא דמרשות לרשות נעשה דוקא כמי שמונח אבל לא בחד רשותא כמו שכתב הרשב"א בחי'. ואם כן בסוף בעי הנחה ממש. אבל בהאי דר' יהודה דזרק מרשות היחיד לרשות הרבים ברגע שבא מרשות לרשות הוי כמונח עד כאן לשונו. לח) והנה מה שכתב דדוחק לחלק כן כתבתי אני בחי' ופרשתי בזה דברי רש"י (דף צ"ז:) להצילם מקושיית ר' עקיבא איגר שם. ואז הקשיתי מסברא דנפשאי. האומנם שלפנינו יתבאר שעל רש"י שם בלאו הכי מעיקרא לא קשה. מכל מקום מוכרח לדעת רש"י לומר כן כמו שיתבאר לפנינו: לט) ומה שכתב שהתוספות מסופקים אם הסברא דמרשות לרשות נעשה דוקא כמי שמונח כמו שכתב הרשב"א בחי' עד כאן לשונו. קשיא לי מדברי תוס' הנ"ל אות ל"ה שהקשו על קושיית הש"ס והא לא נח מברייתא דר' חלקי' וכתבו דמרישא דזרק לתוך ד' אמות ניחא קו' הש"ס. והיינו דד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה. ודין תוך ג' לר' חלקי' בד' אמות ברשות הרבים כדין למעלה משלשה לר' עקיבא כנ"ל אות כ"ז ממילא כשם שלר' עקיבא ילפינן מהלכתא לפי דבריו דלא אמרינן קלוטה באותו רשות למעלה משלשה אפילו אחר ד' אמות. כמו כן לר' חלקי' למטה מג'. ואם כן מה הוקשה להם על קושיית הש"ס אסיפא ודו"ק. אלא ודאי סברת התוס' משום תרתי דסתרי ושפיר הקשו התוספות דלוקמי מתניתין בשבא מלמעלה משלשה לתוך שלשה ולא הוי תרתי דסתרי כלל לר' חלקי' דלא בא למטה מג' עד שעבר ד' אמות. או לפי מה שכתבתי אות כ"ז דספיקו של ריב"א לפי תירוץ הב' בתוס' עירובין. והכא הא התוס' אזלי בתירוץ ראשון שם דרבא פליג אדר' חלקי' כמו שכתבו להדיא בתירוצם. ויש לומר דפריך לרבא. אך לפי פירושו של ר' עקיבא איגר ז"ל קשה. מ) גם מה שהראה מקום על הסברא דוקא מרשות לרשות אמרינן קלוטה כו' כמו שכתב הרשב"א בחי'. איני יודע על איזה רשב"א כוון. אם על היש מי שפירש שהביא הרשב"א בשמעתין (ד'.) הלא הרשב"א סיים ואיכא למימר דד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה. ואם כן הרשב"א עצמו לא סבירא לי' האי חילוק דבאותו רשות. וחיסור דברים יש וצריך לומר כמו שכתב הרשב"א בשם יש מפרשים. ולפנינו יתבאר שיטת הרשב"א בזה: מא) ועוד דעל כורחין אין זה כוונת התוספות. שהרי התוס' כתבו ספק זה גם לבן עזאי. ולבן עזאי על כורחך אמרי' מהלך כעומד דמי גם באותו רשות. כדאיתא באלו נערות. הביאו התוספות באותו דיבור. דלבן עזאי המעביר חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן חייב. דאף שמהלך כעומד דמי. וחשיב עקירה אחר כך. הרי דאף באותו רשות כעומד דמי: מב) ונראה לי ראי' דרש"י סבירא לי' דבד' אמות ברשות הרבים לא אמרינן תוך ג' כמונח לר' חלקי' אפילו לאחר ד' אמות משום תרתי דסתרי. מסוגיא דהזורק שם בעמוד ב' בהא דאמר רבא תוך ג' צריך הנחה על גבי משהו. ואמר רבינא למרימר מתני' הוא דאמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו. והפירוש מובן דעל כורחך למטה מג' דלמעלה מג' אפי' הנחה על גבי משהו לא מהני. ועל כורחין למטה מג' ומכל מקום בעי הנחה על גבי משהו. ותמוהין דברי רש"י שם שפירש מדלא אוקמא ר' יוחנן שבא למטה מג'. שבאמת אף למה דמוקי ר' יוחנן שנח על גבי משהו צריכין לומר דלמטה מג' איירי. וראיית הש"ס ברורה בלי דוחק. ואין צריך לומר מדלא אוקמא כו': אך רש"י הוקשה לו מה ראי' מזורק ברשות הרבים לזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, דבד' אמות כיון דבתוך ד' אמות לא אמרינן תוך ג' כמונח. גם לאחר ד' אמות אי אפשר לומר. שיהא כמונח דהוה תרתי דסתרי. על כן פרש"י מדלא אוקמא שבא למטה מג'. שבא דייקא, כלומר שמתחילה הי' למעלה מג' וליכא תרתי דסתרי כיון דתוך ד' אמות הי' למעלה מג'. ומוכרח לחלק בין הא דזרק מרשות היחיד לרשות הרבים