אבני נזר אורח חיים רלו

הרבים ר' יהודה מחייב שתים. אחת משום הוצאה ואחת משום מעביר. משום דקלוטה כמי שהונחה תיכף כשבא לרשות הרבים. ונימא גם כן כיון דתוך ד' אמות לא אמרינן קלוטה איך נוכל לחייבו משום מעביר על ידי קלוטה כמי שהונחה. וכי היכי דבסוף ד' אמות לא אמרינן קלוטה כיון דבתוך ד' אמות לא אמרינן והוי תרתי דסתרי. הכא נמי לא נוכל לומר בתחילה קלוטה כיון דבתוך ד' אמות לא אמרינן והוי תרתי דסתרי. שוב ראיתי להגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בספר דרוש וחידוש שהקשה כן ותירץ ולפנינו יתבאר שאין תירוצו מיחוור]: כז) אך לפי מה שכתבתי סברת ריב"א לאו משום תרתי דסתרי. אלא דמספקא לי' כי היכי דלר' חלקי' לא אמרינן קלוטה כו' אלא היכי דבתחילה הי' כמונח. הכי נמי לר' עקיבא. ובמעביר כיון דתוך ד' אמות לא אמרינן קלוטה ולא תוכל לחייבו משום מעביר אלא אם כן תאמר דתוך ד' אמות לא הי' כמונח. ושוב לא יחשב אחר כך כמונח כיון דתחילה תוך ד' אמות לא הי' כמונח. ולא חל עליו שם הנחה לאחר ד' אמות. וכמו לר' חלקי' בבא מלמעלה מג' לתוך ג'. כיון דתחילה לא הי' כמונח כנ"ל. הכי נמי במעביר כיון דתחילה לא הי' כמונח תוך ד' אמות ודו"ק. [וזה לא שייך כלל בזרק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ד' אמות ברשות הרבים. דבזה שפיר אמרי' קלוטה בבואו לרשות הרבים דתחילה ברשות היחיד הי' כמונח ופשוט]: כח) אך לכאורה לא נוכל לומר סברא זו לבן עזאי דלית לי' מהלך כעומד דמי אלא היכי דמתחילה הי' כעומד. דהא לבן עזאי הוי כמי שהונחה על כל אמה ואמה. כלומר על כל פסיעה ופסיעה. [דפסיעה של אדם אמה כבריש פרק מי שהוציאוהו] ומשעה שעקר הרגל עד שהעמידו לאו כמונח ואף על פי כן אית לי' לבן עזאי מהלך כעומד דמי. ומה מספקא לריב"א לבן עזאי, [ועל כרחך תאמר דמספקא לי' משום תרתי דסתרי. והוא הדין דבקלוטה לר' עקיבא מספקא לי' משום תרתי דסתרי. דספק אחד הוא. והדרא קושיא לדוכתא]: כט) אך אנהרינהו לעיינין בריטב"א עירובין (דף צ"ח.) בדיבור המתחיל הא מני בן עזאי הוא. דלבן עזאי העומד על האסקופה שבין רשות היחיד לרשות הרבים מקום פטור ועקר חפץ ברשות הרבים והניחו ברשות היחיד. ולא נח באסקופה לבן עזאי פטור. דקל וחומר ממהלך דהוי כעומד. כל שכן זה שעמד במקום אחד והעביר החפץ בידו. ולכאורה תמוה דמהלך נח רגלו ועמידת רגלו הוי עמידת גופו דכהנחת חפץ במקומו דמי. אבל המעביר ידו ולא נח בידו במקום אחד ליכא הנחה כלל: ל) ובאמת דעת מהרש"א שם בדיבור המתחיל אלא אמר אביי להיפוך, דבזה גם לבן עזאי חייב. ואף למה דמוקי כבן עזאי צריך לשנויא דסתם כתבי קודש עיוני מעיינין בהו. דלא כריטב"א שכתב דהכי קאמרינן אלא הא מני בן עזאי הוא. עיין שם היטב במהרש"א ובריטב"א: לא) ולבאר דעת הריטב"א נראה. דמחלוקת בן עזאי עם חכמים אינו אם עמידת רגל אחת הוי עמידה. דהא ודאי דהוי עמידה. דאפי' לענין עבודה איתא שבר (דף צ"ג:) רגלו אחת על הרצפה ורגלו אחת על האבן רואין כל שאלו ינטל האבן ויכול לעמוד ברגלו אחת על הרצפה כשר. הנה דעמידה ברגלו אחת הוי עמידה. על כן סבירא לי' לבן עזאי מהלך כעומד דמי. כיון דלעולם הוא עומד על רגל אחד ולעולם נחשב הוא עומד במקום עמידת רגלו האחד. ומשעת עמידת רגלו הימנית עד שעת עמידת רגלו השמאלי נחשב עומד במקום עמידת רגלו הימני. וכן משעת עמידת רגלו השמאלי עד שעת עמידת רגלו הימנית נחשב עומד במקום רגלו השמאלי. וברגע עמידת רגלו אחד ועקירת רגלו שני נחשב עקירה ממקום רגלו שעקר והנחה במקום רגלו שהניח. וחכמים סבירא להו כיון דגוף האדם נייד כשהוא מהלך. אף שעמידת רגל אחד הוי עמידה, כיון שגופו נייד לא הוי הנחה. ועל כן ניחא דברי הריטב"א בעומד על האסקופה שבין רשות היחיד לרשות הרבים ועקר חפץ מרשות הרבים והניח ברשות היחיד בשעה שבא ידו עם החפץ במקום עמידת רגלו על האסקופה הוי כנח. דאף שידו עם החפץ ניידי. מכל מקום הרי רגליו עומדין על האסקופה. ובן עזאי הא סבירא לי' דאף שגופו נייד אזלינן בתר עמידת רגלו על הארץ: לב) ולדעת מהרש"א צריך לומר דחשיב כמונח לבן עזאי הוא בשעת עמידת רגלו אחד. ומשעת עמידת רגלו אחד עד שעת עמידת רגלו שני לא חשיב כמונח. ובאמת בשעת עמידת רגלו אחד גם גופו לא נייד שעדיין לא עקר רגלו שני. רק תיכף אחר עמידת רגלו ראשון, ומה שרואין האדם כשהוא מהלך שהוא נייד תמיד. הוא מחמת שתיכף הוא עוקר רגלו שני נדמה שתמיד הוא נד. ועל כן אין ראי' כלל מזה לאדם העומד במקום אחד וידו עם החפץ נד. שיהי' חשיב כמונח: לג) אך יותר מסתבר כסברת הריטב"א דעקירת רגלו אחד עם הנחת רגלו שני בבת אחת. ואם כן האדם נד תמיד אך כיון שרגלו אחת עומד חשיב גם גופו כמונח. והוא הדין העומד על האסקופה וידו עם החפץ נדים דחשיב כמונח: לד) והנה לפי דברי הריטב"א הנ"ל גם משעת עקירת הרגל עד הנחתו חשיב כמונח במקום רגלו אחד. ושפיר אמרינן דלא אמרינן מהלך כעומד אלא כשמתחילה הי' עומד. אבל במעביר ד' אמות ברשות הרבים כיון דתוך ד' אמות לא אמרינן מהלך כעומד שוב גם לאחר ד' אמות לא חשיב תחילת הנחה על ידי מהלך כעומד כסברת התוס' הנ"ל בר' חלקי' בר טובי ודו"ק: לה) וראי' למה שכתבתי באות כ"ג וכ"ז שכוונת התוספות בחילוקם בין זרק למטה מג' בין זרק מלמעלה מג' לתוך ג' משום דאזלינן בתר מה שהי' תחילה. מהא דאיתא בפרק הזורק (דף ק') זרק תוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור. זרק חוץ לד' אמות ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב. ובגמרא והא לא נח [אמר ר'. יוחנן והוא שנח על גבי משהו] והקשו בתוס' והא ברייתא דר' חלקי' תוך ג' דברי הכל חייב [פי' והכא תוך ג'. דאם לא כן מה תי' ר' יוחנן שנח על גבי משהו. הא בעי הנחה על גבי מקום ד'] ואין לומר דמרישא דזרק תוך ד'