אבני נזר אורח חיים רלד

הדין מה דסבירא לי' לר' חלקי' דלא בעי הנחה על גבי משהו יש ברייתא אחרת (דף ק') להיפוך [דאיתא שם זרק חוץ לד' אמות ודחפתו הרוח והכניסתו פטור. אחזתו הרוח משהו אף על פי שחזרה והכניסתו חייב. ועל כורחין תוך ג' איירי מדמהני אחזתו הרוח. הרי דאף תוך ג' בעי הנחה משהו. וכן כתבו התוס' שם דרבא פליג אברייתא דר' חלקי' מכח ברייתא זו] מכל מקום במה דסבירא לי' לברייתא דר' חלקי' דכאילו מונח בארץ כמו שכתב הרשב"א הנ"ל. מנא לי' לרבא לחלוק. אלא ודאי רבא סובר דהא דבעי הנחה משהו משום דלא נחשב כאילו הגיע לארץ. ואם כן במתגלגל בארץ, שוב הדין גם לדידן כמו לר' חלקי' דלא בעי הנחה משהו. והוא הדין קלוטה לר' עקיבא דחשיב כאילו הגיע לארץ. דינו כמתגלגל דחשיב כמונח כשיטת רש"י הנ"ל: י) ולשיטת התוס' דסבירא להו גם מחגלגל בארץ בעי הנחה על גבי משהו. ואם כן אין ראי' מדבעי הנחה על גבי משהו דלא חשבינן לי' כאילו מונח בארץ. ואם הי' ברייתא דר' חלקי' סוברת דכאילו מונח בארץ מנא לי' למיפלג עלה. אלא ודאי סבירא להו להתוס' דגם ברייתא דר' חלקי' אינה סוברת דכאילו מונח בארץ. והא דכוורת דחייב בלא כפאה עלי' פיה כשהוא פחות מעשרה משום דלא קיימא לן כר' חלקי'. או לפי מה שחילקו התוס' בעירובין (דף צ"ח.) דהיכי שבא מלמעלה מג' ללמטה תוך ג' מודה ברייתא דר' מלקי' דבעי הנחה על גבי משהו ובכוורת בא מלמעלה ללמטה. והרשב"א שכתב בשמעתתא דכוורת דלר' חלקי' כאילו מונח בארץ. על כרחין סבירא לי' במתגלגל בארץ חייב כשיטת רש"י: יא) אך בעיקר פרש"י והר"ת דכמי שהונחה בארץ ואיכא מקום ד', קשה לי דאם כן מאי מקשה הש"ס (ד':) על תירוץ רבה ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעי. כיון דכמי שהונחה בארץ ואיכא מקום ד'. מה נפקא מינה בין עקירה להנחה: יב) ואפשר לומר לפי מה שכתבו התוס' עירובין (דף צ"ח:) והרשב"א שבת (דף ק':) דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה לר' יהודה אלא ברוצה שתנוח שם. או על כל פנים באומר כל מקום שתרצה תנוח [כן הוא דברי רשב"א ולפנינו יתבאר בעז"ה שיש קצת חילוק בין תוס' לרשב"א בזה]. ואם כן בעקירה כיון שחישב לעקור החפץ משם ואינו רוצה שינוח עוד שם החפץ. שוב לא הוה עוד כמו שהונחה ואינו חייב על העקירה. ועל המחשבה שחישב לעקור. ודאי אינו חייב דלא תעשה מלאכה כתיב. ולא ממשבה. וכעין זה כתב רש"י בגיטין (דף נ"ג.) גבי הכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש דמחשבה גרמא בעלמא. והיינו דמקשה הש"ס ודילמא הנחה כו' פי' דילמא ר' עקיבא אית לי' גם כן קלוטה היכי דרוצה שתנוח שם. או על כל פנים באומר כל מקום שתרצה תנוח. דעל כורחך רע"ק מיירי באינו מקפיד אם תנוח ברשות הרבים. דאם לא כן לא הי' חייב גם על הכנסה לפירוש רב האי גאון הביאו הרשב"א והר"מ בשמעתתא דזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע יותר מד' אמות חייב וקמשמע לן דלא אמרינן קלוטה כי' ופי' רשב"א דאי הוה אמרינן קלוטה כו' הי' פטור לגמרי. משום מעביר ד' אמות לרשות הרבים לא. כיון שרשות היחיד באמצע ונח שם. ומשום הכנסה והוצאה לא. כיון שלא רצה שתנוח ברשות היחיד ולא נתכוין לשום הכנסה והוצאה עיין שם. והוא הדין בנידון דידן היכי דלא רצה שתנוח ברשות הרבים אינו חייב גם משום הכנסה. ועל כורחך ר' עקיבא מיירי באמר כל מקום שתרצה תנוח. ואם כן אפשר לומר דהיכי דאינו רוצה שתנוח לית לי' קלוטה. וכר' יהודה סבירא לי'. וממילא גבי עקירה במתניתין לא נאמר קלוטה כיון שקודם שעקר חישב שלא יהי' עוד שם ואזיל לי' הקלוטה כנ"ל: יג) אך לפי זה לא יתיישב פרש"י שכתב מדלא אמר ר' עקיבא מחייב שתים כו' ולהנ"ל בדר' עקיבא גם לגבי עקירה נאמר קלוטה כיון שאמר כל מקום שתרצה תנוח. ויתבאר בעזהשי"ת לפנינו ופי' מחודד לשיטת רש"י בקושיית הש"ס ודילמא הנחה לא בעי עקירה בעי: יד) ונעתיק עצמינו לשיטת התוס' דכמי שהונחה באויר. ומזה מוכח דלא בעי רע"ק מקום ד'. דאי בעי מקום ד' נהי דכמי שהונחה באויר אכתי ליכא מקום ד'. וקשה לי לפי' זה מדברי התוס' (דף ז') גבי לבינה זקופה וטח בפני' חייב אף דאין בפני הלבינה ד' על ד' כיון שרואה פני הקרקע כאילו נח בקרקע, אם כן לר' עקיבא כיון דנחשב כאילו נח באויר וכיון שרואה פני הקרקע כאילו נח בקרקע מקום ד'. מה שאין כן במתניתין שמונח ביד: טו) ועוד קשה לי בדברי התוס' הנ"ל במה שכתבו בהא דמסופק רבה בלמעלה מעשרה פליגי דר' עקיבא סבר ילפינן זורק ממושיט ורבנן סברי לא ילפינן זורק ממושיט, אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב דקלוטה כמי שהונחה דמיא. היינו דבלמטה מעשרה גם רבנן מחייבים. משום קלוטה כו' אבל ר' עקיבא אי אפשר שיסבור קלוטה כו' דאם כן איך יליף זורק ממושיט הא זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים למעלה מעשרה באמצע הוה כזורק מרשות היחיד למקום פטור ונח במקום פטור וממקום פטור לרשות היחיד. עד כאן. וקשה לי דאם כן איך מסופק רבה דילמא רבנן סוברים קלוטה כו'. אם כן הא דתנן בהזורק המושיט מזו לזו חייב והזורק פטור שכן הי' עבודת הלוים מושיטין הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין. והיינו לרבנן דלא ילפי זורק ממושיט. ואם רבנן סוברים קלוטה כו' אפילו הי' זורקין הקרשים במשכן פטור בזורק כיון שנח במקום פטור. כמו לבן עזאי דפוטר המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו אף דהי' במשכן כדאיתא בסוגיא שם. משום דמהלך כעומד דמי. וכן כתבו התוס' שם בדיבור המתחיל בשלמא. ובדיבור המתחיל מודה בן עזאי בזורק. דלבן עזאי נמי מוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו הי' במשכן ואף על פי כן פוטר משום דמהלך כעומד והוי הנחה במקום פטור. הכי נמי אם רבנן סבירא להו קלוטה אפילו הי' זריקה במשכן פטור משום דנח במקום פטור: טז) וביותר קשה דהרי צריכין להבין איך מסופק רבה דלמטה מעשרה גם רבנן מחייבים משום קלוטה. כיון דר' עקיבא על כורחין לית לי' קלועה מהיכי תיתי נאמר דרבנן פליגי בזה בלא ראי' וצריך לומר דרבה מסופק שמא מה דרבנן לא ילפי זורק ממושיט הוא משום דסבירא להו קלוטה כו' ואין ללמוד זורק ממושיט דבזורק איכא הנחה במקום פטור.