אבני נזר אורח חיים רלא

עדיף מנגיעה. דאם נטמא מקצת שבתוך הכלי נטמא כולה. ואלו נגיעה לא נטמא כולה רק מה שנוגע בטומאה. כדאמרינן חולין כ"ד: התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל. ועל כן צירוף כלי בעלמא אף דלענין טומאה לא מהני רק בכלי שרת. מכל מקום למה שמועיל עדיף מנגיעה כנ"ל: סימן רלח. א) כתב הרב מלאדי בשלחן ערוך שלו סימן תצ"ה בקונטרס אחרון וזה לשונו הנה אף על פי שהמבעיר אינו חייב אלא אם כן צריך לאפר. אף על פי כן עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים, אלא משום ריבוי האש. כדמשמע ברמב"ם גבי חימום ברזל באור עיין שם במגיד משנה. שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור כו'. וכן משמע בגמרא כריתות דמדליק הנר אף על פי שאין צריך לאפר חייב. וכן משמע בתוספות סוף פרק האורג דיבור המתחיל בחובל עיין שם שהקשו צריך לאפרה היכי חשיב צריך לגופה וזה פשוט ואין צריך לפנים עד כאן לשונו: ב) ומילתא דפשיטא למרן זצללה"ה מיבעיא לי טובא כי מה שהביא ראי' ממדליק הנר שאין צריך לאפר. לא ידענא מה הוא כי צריך לכליון השמן כדי שיעשה אור: ג) ומה שהביא ראי' מקושיית התוס' בצריך לאפרה הא לא חשיב צריך לגופה. אף אם הבערה כליון העצים. היינו כליון כח העצים הנכנס באש. והאפר הוא הפסולת הנשאר שלא נכנס באש ואין צריך לגופה כי גופה של מלאכה הוא כת עצים הנכנס באש והוא אין צריך אלא לשיריים ולא חשיב צריך לגופה אלא אם כן צריך לאש. דהשתא חשיב צריך לשריפת העצים שמהם נעשה אש: ד) אך מה שהביא מגחלת של מתכת שאין המתכת נשרף והוא קיים כמקדם רק משום שנעשה אש לבד חייב. זה ראי' גדולה. ויבואר אחר כך ישוב לזה: ה) ויש להביא ראי' דעיקר הבערה כילוי הדבר מירושלמי הנ"ל דמפרש טעם דלא יקוב כו' ויתננה על פי הנר. משום שלא הותחל בכל טפה וטפה. ואם המלאכה רק באש. הרי הותחל המלאכה באותו האש. אלא ודאי עיקר המלאכה בשמן המתכלה: ו) וכן נראה לי שהמלאכה בשמן המתבער מהא דפסחים (דף ה'.) ר' עקיבא אומר תשביתו מערב יום טוב. או אינו אלא ביום טוב. הרי הוא אומר לא תעשה כל מלאכה. ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה. והרי בחמץ אין המצוה במה שנעשה גחלת ואש. אלא במה שהחמץ נשרף ומבוער לא במה שנעשה אש. ולשון המכילתא איזהו השבתה שהוא בבל יראה ובל ימצא הוי אומר זה שריפה. ואי אמרת דהמלאכה הוא רק מה שנעשה אש. אם כן הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה. דגופה של מלאכה רק הוצאת האש. ולזה אין צריך כלל. דאין לומר שצריך שיעשה אש כדי שישרף בו. דזה אינו דהחמץ נשרף באש שהוכן מאתמול ואין לו צורך לזה מה שהחמץ עצמו נעשה אש: ו) ואפי' למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. אכתי קשה. שהרי התוספות הקשו שהרי הנשרפין אפרן מותר מדאורייתא אפילו הגחלת. ואם כן יכול לבשל בגחלתו והוי צורך אוכל נפש. ותי' בתוס' כמו שנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב משום דעיקר המלאכה אינו לצורכו אלא לצורך גבוה שכל זמן שלא נעשה צורך גבוה אסור להדיוט. אם כן עיקר המלאכה לגבוה הכא נמי היתר אפר הנשרפים משום שנעשה מצוותם כמו שכתבו התוס' שלהי תמורה אם כן עיקר המלאכה לצורך מצוה ודו"ק היטב כי זה כוונת התוספות באמת הגם שקיצרו מאוד בדבריהם. ואם המלאכה הוא הוצאת אש אשר זה אינו צורך המצוה כלל. והוצאת האש הוא רק לצורך הדיוט ולמה יאסר. אלא ודאי המלאכה הוא במה שהעצים מתבערים גם כן: ח) ואף שגחלת של מתכת גם כן חייבין עלי' משום מבעיר. הלא כתב הרמב"ם שהוא תולדת מבעיר וכתב הרמב"ם בפי' המשניות פרק ז' דשבת ובהלכות פרק ז' דתולדה הוא שאינו דומה לאב לגמרי רק במקצת דמיין. דאף שאין המתכת מתבער. מכל מקום הוא נעשה אש. והוא דומה קצת למבעיר אבל עיקר מבעיר שהעצים מתבערים: ט) וכבר הוכחנו במקום אחר לדעת הרמב"ם לא אמרינן מתוך מתולדה לאב דעיקר המלאכה הוא האב לא הותר. הגם שהותרה התולדה לצורך אוכל נפש הרי דהאב במה שהוא אב חייבין עלי' גם כן. לא במה שהוא מלאכה לבד. ועל כן המבעיר גחלת של עץ חייבין עלי' במה שהוא מתבער גם כן: י) ובזה יובן היטב מאמר ר' עקיבא ומצינו להבערה שהוא "אב" מלאכה. ותיבת אב לכאורה מיותר [וכבר דברנו מזה סימן רכ"ו אות ד' שהתולדה גם כן אסורה ביום טוב מדאורייתא כמו שהוכחנו שם יעיין שם] אך לפי מה שכתבתי נכון היטב דרק במה שהוא אב מלאכה האיסור דאלו מלאכה סתם הוא הוצאת האש לבד כמו גחלת של מתכת. וזה אין אסור בנידון דידן כנ"ל באריכות. אך הוא אב מלאכה. וזה דוקא במה שהעצים או החמץ מתבער וזה אסור דצריך לגופו והעיקר לשם מצוה ודו"ק היטב: סימן רלט. מלאכת הוצאה. דין עקירה והנחה על גבי מקום ד' על ד': א) יש לעיין אם עקר חפץ מרשות היחיד והניח במקום פטור במקום שאין בו ד' על ד' ושוב עקר משם והניח ברשות הרבים. אם אמרינן דהנחה במקום שאין בו ד' על ד' כמאן דליתא וחייב. או דילמא דלפטור הוי הנחה. ואם תמצא לומר דחשיבא הנחה לפטור. מיבעיא לי אם עקר חפץ מרשות היחיד מקום ד' על ד' והניח במקום שאין בו ד' על ד' ברשות הרבים ושוב עקר משם והניח ברשות הרבים במקום ד' על ד'. מי אמרינן כיון דהנחה במקום שאין בו ד' על ד' חשיבא הנחה לפטור ולא לחיוב, וכיון דעל הנחה זו אינו חייב ולפטור הוי הנחה ונתבטלה