אבני נזר אורח חיים רל

שמן ומדליקין. הלא כשיגיע האור אל המים המים מכבין אותו. והאור זרוע כתב שזה טעות דאין איסור אלא ליתן המים אחר שהדליק הנר. אבל הכא שאחר הדלקה אינו עושה כלום אינה מכבה כלל יעוין שם: ד) ולכאורה הסברא דודאי בנתינת מים קודם הדלקה לא חשיב מכבה כלל דאין כאן אש ובהדלקה ודאי לא חשיב מכבה. דבלא הדלקה לא הי' כאן אש כלל. והדלקה הוא מבעיר ולא מכבה: ה) ולפי עניות דעתי יש לומר שאם הי' עושה בשבת כהאי גוונא הי' חייב משום מכבה גם כן כמו מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע דחייב שתים משום הוצאה ומשום הכנסה. ואף דבלאו זריקתו לא הי' ברשות הרבים. מכל מקום חשיב עקירה מרשות הרבים מכחו. הכא נמי אף דבלא מעשיו לא הי' דולק כלל כיון שפעל בהדלקתו שידלק ויכבה במים חשיב הדלקה וכיבוי ביחד. וכשאינו נותן מים אף שכשיכלה השמן יכבה לא חשיב כיבוי מכחו כלל אלא כמבעיר לזמן. ועל אחר זמן לא הודלקה מתחילה שלא הי' בה שמן על אחר כך. מה שאין כן בשכבה אחר כך במים. ואפשר שגם האור זרוע מודה בזה אלא דמכל מקום לא שייך לגזור אטו שבת. אלא שמלשונו לא משמע כן: סימן רלו. א) שבת (דף ק"כ:) תניא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו. ואם כבתה כבתה. לייט עלה רב. אילימא משום דרב סבר כר' יהודה אטו מאן דסבר כר' שמעון מילט לייט לי'. א"ל בהא אפילו ר' שמעון מודה דפסיק רישי' ולא ימות הוא: ב) ובתוס' דיבור המתחיל פותח ונועל כדרכו וז"ל אף על פי שעל ידי כן מתנדנד הנר ומתרחק הנר מן השלהבת או מתקרב והוי מכבה או מבעיר עד כאן לשונם. משמע מלשונם דאינו ודאי שיכבה ויבעיר אלא דאפשר שיבעיר לבד ואפשר שיכבה לבד וחשיב פסיק רישי' משום דאחד בודאי יהי' או יתקרב ויבעיר או יתרחק ויכבה: ג) וקשה לי דבכריתות (דף כ'.) נתכוין להדליק זה והדליק זה פטור דלא הוי מלאכת מחשבת. וכל שכן נתכוין להדליק וכיבה. והכא כיון דלכל חד לא הוי פסיק רישי' ולאו מלאכת מחשבת. רק שתצרף שניהם יחד להחשב פסיק רישי'. מכל מקום אם נכבה לא יחשב מלאכת מחשבת. דמחשבת הבערה לא מהני לגבי כיבוי להחשב מלאכת מחשבת והכיבוי בעצמה לא חישב עלי' ולאו פסיק רישי' הוא. וכן להיפוך. אם הובערה לא מהני מחשבת כיבוי לגבי הבערה להחשב מלאכת מחשבת. והבערה בעצמה הא לא חושב עלי' ולאו פסיק רישי' הוא: ד) ועוד דבכריתות (דף כ'.) ושם בגמרא דנתכוין לשם זה ונעשה שם זה פטור משום מתעסק לבד הטעם דמלאכת מחשבת עיין שם היטב בגמרא ומשום דכתיב אשר חטא בה פרט למתעסק ואם נתכוין לשם אחר חשיב לגבי שם זה מתעסק. והכא נמי הבערה וכיבוי שני שמות מלאכות הן: ה) אשר על כן נראה דגם לרב אינו חייב אלא שאסור מדרבנן. אף דלאו מחשבת וגם מתעסק. ודבר שאין מתכוין לא חשיב לגבי איסור כיון דמכל מקום נתכוין לאיסור. וכמו בששים מיני איסורים שנתערבו דפטור עליהם דכל שם בפני עצמו בטל. מכל מקום אסור דממה נפשך איסור הוא. הכי נמי בזה. ולפי זה יש להוכיח מכאן דגם בדרבנן אסור פסיק רישי': ו) שם אמר ר' יהודה פותח אדם דלת כנגד המדורה. לייט עלה אביי. במאי עסקינן אי ברוח מצוי' מאי טעמא דמאן דאסר. פרש"י אין דרך להבעיר ברוח מצוי' ולאו פסיק רישי' הוא. וקשה לי דילמא מאן דאסר כר' יהודה סבירא לי'. ואף דלפי זה לא הוה לי' למילט כדלעיל. מכל מקום לישנא דמאי טעמא דמאן דאסר קשה: ז) ונראה דהנה בבא קמא (דף ס'.) בטעם דזורה ורוח מסייעתו דחייב אף דבעלמא גרמא הוא בשבת חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. והכא נמי פתיחת הדלת לבד אינו מבעיר בלא רוח המסייעתו אז. ואף דהוא גורם לרוח שיבא. זורה נמי מגביה ברחת כנגד הרוח. ומה לי מקרב התבואה אל הרוח. מה לי מקרב הרוח אל הנר, ועל כן דלולי משום שהרוח ינשב באותו שעה לא יזרה הי' פטור לולי הטעם דמלאכת מחשבת. אלא דהכא נמי פסיק רישי' חשיב מלאכת מחשבת כמו שכתבו התוספות (דף מ"א:). אבל ברוח מצוי' דלאו פסיק רישי' שוב מותר משום גרמא: ח) ומכאן נראה להוכיח דפסיק רישי' חשיב מלאכת מחשבת לחייב הגורם דלא כאבן העוזר גבי העמדת העלוקות: סימן רלז. א) משנה לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת. פרש"י דחיישינן שמא יסתפק ממנו ובירושלמי יש טעם חדש משום שלא הותחל בכל טפה וטפה. והקשה בשירי קרבן דאם כן אם חיברה היוצר מתחילה למה מותר: ב) ולא קשה מידי דבירושלמי פסחים פ"ג הלכה ב' ר' ירמי' בשם ר' זעירא שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף. בתוך הכלי הכלי מצרף. והכא נמי אם הכלי אחד חשיב כל השמן אחד. והא דאמר בפרק א' הלכה ה' דאסור ליתן חטין ברחים של מים משום שלא התחיל בכל חטה וחטה ולא אמרינן דרחים מצרפן לא קשה מידי דרחים מחובר והוי כבית דאינו מצרף. והכלי שקורין קאש שנותנין החטין לתוכו אין ראוי לטלטל עמו החטין ואינו מצרף. ואף שהחטין נוגעין זה בזה צירוף כלי עדיף מנגיעה: ג) ותדע שהרי בקרבן עדה פסחים שם כתב דמה שהכלי מצרף נלמד מצירוף כלי שרת דהכתוב עשאן לכל מה שבכף אחת. וצירוף דהתם