אבני נזר אורח חיים רכח

סימן רלב. עוד בדין גרם כיבוי: א) במסכת ביצה (דף כ"ב.) הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. ובתוספות שם וזה לשונם והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. אין רוצה לומר מפני שממהר כיבוי דלא הוה אלא גרם כיבוי וגרם כיבוי ביום טוב שרי. ובשבת נמי אינו חייב. אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שמסתפק ממנו מכבה קצת ומכהה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי. כי איכא שמן מועט בנר. ולכך נראה ככיבוי. ומכאן יש להתיר קנדילא של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנו כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אף על פי שהוא גורם לגרם כיבוי שרי עד כאן לשונם. (נראה דסבירא להו כדעת רבינו יואל דלא שרי גרם כיבוי בשבת אלא במקום פסידא]: ב) והרא"ש כתב עלה ומיהו ההוא דשפופרת על פי הנר דאסור. דילמא אתי לאסתפוקי מינה. היינו על כורחין מפני שממהר כיבויו שאינו מכחיש מאור הנר כלל. שהרי הנר לעולם מלא שמן. כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר. אף אם יסתפק מעט מן השמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר. הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן השמן מפני שממהר כיבוי ואף רבנן מודין בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק. אלא עשה דבר חוצה לו. הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שניהם גורמין. והממעט מאחד מהם וממהר את הכיבוי חייב. ועוד הרחיב קצת הדיבור עיין שם: ג) ובהגה"ה כתב אבל אם חתיכה קטנה בנר דולק ונוטל אחת מן חתיכות מן הנר הרחוקות מן הפתילה. אין נראה שיהא חייב עד כאן. והגה"ה זו חולקת על הרא"ש. שהרי הרא"ש כתב בהא דשפופרת חייב מפני שממהר כיבוי אף שהוא בפני עצמו. וכן בסוף דברי הגה"ה שכתב דלחתוך נר שעוה אסור ולא חייב. הרי דאף שאחת הוא פטור וסיים מאור זרוע ובאור זרוע מפורש להדיא דמסתפק חייב משום מכבה. לא משום שממהר כיבוי. אלא מפני שמכהה אורו כדברי התוספות. והגה"ה זו חולקת על הרא"ש לגמרי: ד) ובעיקר דברי הרא"ש שפירש בהא דמסתפק מן הנר מפני שממהר כיבוי. קשה לי דהא ודאי אינו חייב אלא בשעה שכבה הנר דחשיב שהוא כבה אותו. והרי אין צריך לכיבוי הנר אלא שצריך לשמן להסתפק ממנו. ואתיא כר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, [וכן כתב באור זרוע חלק ב' ז'] והא בשעה שכבה הנר כבר אכל השמן. ובשעה שנעשית המלאכה אין עוד שום תיקון. ודומה להא דריש המצניע בזורק כגרוגרת לרשות הרבים וקודם הנחה לאקה דפטור וכל שיעורי שבת משום דבפחות מכאן לא הוי תיקון מעליא. שהרי מוציא כזית מן המת וכעדשה מן השרץ חייב הואיל והבית מתוקן בכך. ועל כורחין טעם השיעור משום התיקון. והרי דאף שבשעה שזרק הי' תיקון כיון שלבסוף לא הוי תיקון פטור. הכא נמי בסוף בשעה שכבה הנר כבר נאכל השמן ואזל התיקון ה) ואין לומר דשאני הכא שהוא אכל השמן ונהנה ממנו תחילה חשיב כאילו השמן בעין. שהרי (בדף פ'.) הוציא דיו כשיעור אות אחת וכתבה וחזר והוציא כדי לכתוב אות אחרת פטור. דבעידנא דהוציא השני חסר לשיעורא דראשון. הרי דאף דעשה צרכי הדיו שהוציא תחלה לא מצטרף לחייב אחר כך. הכא נמי כיון שעכשיו אין השמן קיים אף שאכלו יפטור:. ו) מיהו הכי נמי יש לעיין בהא דאסר הרא"מ בספר יראים למצוץ בפיו משקה מענבים וכן שורה פת בפיו ומוצץ היין ואמר שחושש לו מחטאת. והרי אינו מוצץ בפיו כדי מזיגת הכוס בבת אחת. ועוד דהכא שאינו עומד וראוי למזיגה שנמאס בפיו שיעורו ברביעית כשאר משקין. והרי לא מצץ רביעית בפיו בפעם אחת דמלא לוגמא רוב רביעית וגם הפת אז בפיו ואי אפשר שימצוץ רביעית יין בפעם אחת. ועד שמוצץ זה בלע זה ואיך יצטרפו. ועל כורחין דיין שבמעיו מצטרף דאיכא הנאת מעיו והכא נמי חשיב תיקון משום השמן שבמעיו. ולפי זה אם לא כבה הנר עד שנתעכל השמן פטיר והוא דין מחודש: ז) ואין לדחות לפי דברי הנמוקי יוסף באשו משום חציו דחשיב מתחילה נעשה הכל וחשיב מלאכת הכיבוי בשעה שהסתפק ממנו ואז הי' השמן קיים. [ולא דמי להוציא כגרוגרת וצמקה שלא נעשה התיקון] דהא תנן סוף הזורק דאינו חייב עד שיהא גם סופו שגגה אף בזורק. הרי דלא חשיב המלאכה בתחלה: סימן רלג. א) שבת (דף ל"א:) כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. ובגמרא ר' יוסי כמאן סבירא לי' אי כר' יהודה אפילו כחס על הפתילה נמי ליפטר. אי כר' שמעון אפי' בחגך נמי ליחייב. אמר עולא לעולם כר' יהודה סבירא לי'. וקסבר ר' יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר לבנות שלא במקומו לא הוי סותר. אמר לי' רבה מכדי כל מלאכות מהיכי ילפינן להו ממשכן ובמשכן סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוי. אמר לי' כיון דכתיב על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי. ועיין פרש"י באריכות גדול: ב) וקשה לי מנא לי' לעולא דר' יוסי בעי על מנת לבנות במקומו. אימא דסותר שדעתו לבנות אותם עצים במקום אחר הוי סותר. אבל בשמעתין שהכיבוי אינו רק באור ובפתילה אבל לא בשמן כלל שעדיין לא דלק והוא רק גורם שלא ידלק. אבל לא כיבוי [ועוד דלא עדיף מגחלת של מתכת דאפי' למאן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אינו חייב על כיבויו לפי שאינו נעשה פחם. והכא נמי השמן אינו נעשה פחם] וכן הוא בתוספות ביצה (דף כ"ב.) דקרי למסתפק מן השמן גרם כיבוי. ואי הכיבוי בשמן דחשבינן לי' דולק מעתה. אם כן הוה לי' כיבוי בידים. וכיון שהכיבוי בפתילה והבנין בשמן פטור. אבל סותר על מנת לבנות באותם עצים במקום אחר. הרי הבנין באותם עצים שסתר: