אבני נזר אורח חיים רכו

הגיע האש לכאן. וזה אינו רוצה שתגיע האש לכאן. ולא נוכל לחשוב כאילו פעל זאת בידים שתגיע האש לכאן והבן. ומזה הוכיח רב דאפילו מחיצת מים מותר. כיון שעדיין לא הגיע האש לכאן הוי גורם. דכל ההיתר משום שעדיין לא הגיע האש. דמה שמחוסר אחר כך ביקוע הכלים ושפיכת המים לא תפטרנו דהא ניחא לי' וכל ההיתר משום שעדיין לא הגיע האש לכאן. דהגעת האש לא ניחא לי'. והיתר זה גם במחיצת מים: ה) אך יש ליישב הקושיא מזורה ורוח מסייעתו באופן אחר. ונאמר דהא כיבוי דדליקה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולאו מלאכת מחשבת הוא לר' שמעון דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה [כפרש"י דף צ"ג:] וכן הוא בתוספות (דף ע"ה.) והביאו כן מגמרא חגיגה (דף י':) ורבנן אסרי אפילו במידי דלאו מלאכת מחשבת ושוב מותר בגורם. דאי אפשר לאסור משום דניחא לי' ומלאכת מחשבת אסרה תורה. דאדרבה משום מלאכת מחשבת ראוי להיות מותר אפילו בידים דמלאכה שאינה צריכה לגופה לאו מלאכת מחשבת. וכל האיסור משום דרבנן אסרו לאו מחשבת ובמעשה לבד אסור. וכשהוא גורם אין כאן לא מעשה ולא מחשבה ומותר. ושוב יש לומר דמחיצת מים אסור. וכל ההיתר משום דמחוסר ביקוע כלים. ואף דניחא לי' לא נאסר משום מלאכת מחשבת כיון דמלאכה שאינה צריכה לגופה ולאו מלאכת מחשבת הוא: ו) אך רב לשיטתו סבירא לי' דבר שאין מתכוין אסור וכתב הרב המגיד פרק א' מהלכות שבת דכל שכן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם כן שפיר הוכיח רב דאפילו מחיצת מים מותר. אבל הרי"ף דכתב הר"ן בפרק המצניע שדעת הרי"ף לפסוק כר' שמעון. [ולי נראה שהרי"ף לא הכריע הלכתא]. ועל כל פנים לא פסק כר' יהודה. ואם כן אין ראי' להתיר מחיצה של מים. והרמב"ם שפסק כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה. על כן פסק להא דרב. וזה נכון וברור כפתור ופרח: ז) והרמב"ן כתב ליישב דברי הרי"ף דסמך אסוגיא דסוף פרק כירה דמשני הש"ס אהא דאין נותנין לתוכו מים מפני שהוא מכבה. דאפי' לרבנן דגרם כיבוי מותר. הכא אסור מפני שמקרב את כיבויו ופירשו דוקא בכלים מלאים מים מותר מפני שהמים בכלי ומחוסר ביקוע. וכתב עלה הרשב"א ואינו מחוור דאם כן הוה לי' להש"ס לאקשויי אדרב אימר דאמר ר"ש בן ננס גרם כיבוי מקרב את כיבויו מי שמעת לי' והא תנן לא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. וכי תימא ר' יוסי הוא. אימר דאמר ר' יוסי בשבת. בערב שבת מי אמר כו' כדשקיל וטרי סוף פרק כירה: ח) ולפי מה שכתבתי מיושב קו' הרשב"א על הרמב"ן גם כן. דלא מצי הש"ס לאקשויי מקרב את כיבויו מי שמעת לי'. דלרב דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. הא מוכח דאפילו מזמין מים להדיא מותר וכנ"ל. ומתניתין דסוף פרק כירה לא קשיא לרב. דהתם אפילו גורם חייב משום מלאכת מחשבת שמתכוין שיכבה. ואי משום שאינו רוצה שיפלו הניצוצות. יש לומר בשעה שנותן המים כבר יש ניצוצות בנר ופסיק רישי' הוא שיפלו. וכל ההיתר בדליקה משום שהי' רוצה שלא יגיע האש לכאן כנ"ל. אבל בניצוצות דלא איכפת לי' אם יפלו או לא. שוב חייב משום דפסיק רישי' חשיב כמתכוין. וחייב אף בגורם משום מלאכת מחשבת. [כמו שיבואר לפנינו מהא דפותח אדם כנגד המדורה]: ו ט) והש"ס דפריך סוף פרק כירה. הוא למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ולאו מלאכת מחשבת הוא כנ"ל. ולר' שמעון שפיר משני הש"ס מפני שמקרב את כיבויו. דלדידי' שפיר יש לומר דהפטור משום שהמים בכלי ואף דניחא לי' שיתבקע. אינו חייב משום מלאכת מחשבת כיון דמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא. אבל לרב דסבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב לא קשה מידי ממתני' דסוף פרק כירה: י) ובזה יתיישב עוד קו' התוספות ביצה (דף כ"ב.) בהא דמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה. דהא אינו כבה בשעה שמסתפק. שאינו לוקח כל השמן אלא שעל ידי שמסתפק כבה מהר והא הוה לי' גרם כיבוי. ולפי מה שכתבתי ניחא דעל כורחין הא דחייב אף דאין צריך לכיבוי רק לשמן משום דאתי כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וכן כתב באור זרוע. ואם כן חייב משום מלאכת מחשבת כיון דפסיק רישי' שיכבה מהר וחשיב כמתכוין כנ"ל יא) אלא דאכתי קשה ממתניתין דלא יקוב שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתנה על פי הנר גזירה שמא יסתפק ולא משמע דאתא כר' יהודה דוקא. אך לא קשה מידי דהך דלוקח שמן מנר דומה למזמין מים להדיא דחייב למאן דפסק כר' שמעון משום דמקרב כיבוי כמתני' דסוף פרק כירה. דהא דפורסין עור גדי על גבי תיבה אף שאין צריך לביקוע הכלים. היינו משום דהתם אפילו גרם כיבוי לא הוה. דחלק תיבה שאינה נדלקת אינה נעשה פחמין ואותו חלק שהבעירה אף בלי עור גדי לא היתה דולקת יותר ממה שהיא דולקת עכשיו וכמו שכתבנו לעיל סימן רכ"ט אות י"ט אבל בנר דעל ידי נטילת השמן כבה מהר ונעשה פחמין. וכיון שאין צריך לביקוע הכלים הוה כמזמין מים להדיא דאסור למאן דפסק כר' שמעון משום דהוה כמזמין מים. ולמאן דפסק כר' יהודה דלדידי' אף מזמין מים מותר בדליקה הכא אסור משום מלאכת מחשבת כנ"ל: סימן רלא. א) בהא דקיימא לן גרם כיבוי שרי דעת רבינו יואל במרדכי דוקא במקום פסידא. ולשיטתו כתב באור זרוע דנתינת מים תחת הנר לקבל ניצוצות סוף פרק כירה, חשיב נמי פסידא אם לא יכבו הניצוצות ולא משמע כן בתוס' שם שכתבו דבנתינת מים לא שייך אדם בהול על ממונו. שהרי יש כלי תותי', הנה דליכא פסידא אם לא יתן המים: ב) ולדעת רבינו יואל דלא שרי אלא במקום פסידא יש לעיין שהרי בגמרא (דף ק"כ:) מפרש טעמא דר' יוסי דאוסר גרם כיבוי משום דאדם בהול על ממונו. ואי שרית לי' אתי לכבויי. והנה טעמא דאי לא שרית לי' אתי לכבויי מכריע טעמא דפסידא. שהרי אסרו הצלה בשבת יותר ממזון ג' סעודות אף דליכא איסור כלל. רק משום דאדם בהול על ממונו ואי שרית לי' אתי לכבויי ולא נתיר משום פסידא. ואי אמרת דגרם