אבני נזר אורח חיים רכה

טו) ואין להקשות נהי דבשעה שמהתך הפתילה אין חייב משום מבעיר. מכל מקום חייב משום מבשל כמו שכתב הרמב"ם סוף פרק ט' דהמתיך את המתכת חייב משום מבשל. וכן הקשה שם ביבמות כדמשני הא מני ר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאתה. אימר דאמר ר' יוסי הבערה גרידתא הבערה דב"ד בישול פתילה הוא דאמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנים לא קשיא דאפשר כר' שמעון סבירא לי' דלמד מהבערה דב"ד מקלקל בהבערה חייב. ואם כן מטעם בישול אי אפשר לחייבו דשוב הוי מקלקל בבישול דפטור. דכיון דעושה לצורך מיתה דחשיב מקלקל לר' שמעון פטור וכמבואר בתוספות שבת (דף ק"ו) יעוין שם: טז) והא דהקשה הש"ס אימר דאמר ר' יוסי הבערה גרידתא הבערה דב"ד בישול פתילה. היינו דלר' יוסי אי אפשר שיסבור כר' שמעון דהבערה דב"ד מקלקל הוא וכמו שכתבו התוספות. דאם כן מנלן דללאו אימא דאתיא לאסור מקלקל בהבערה. אלא ודאי ס"ל דלאו מקלקל הוא מקשה על כן מקשה דאם כן חייב משום בישול ואתי שפיר: יז) תוכן השיטות בקצרה. לראב"ד אין במתכת משום הבערה וכיבוי כלל. לרמב"ם אם נתכוין בכיבוי לצרף או נתכוין בהבערה כדי לצרפו אחר כך במים חייב ואם לאו פטור. ולרש"י ורא"ם לעולם יש במתכת משום הבערה ולא משום כיבוי. ובטעם החילוק שבין הבערה לכיבוי לרא"ם משום דכיבוי לא הי' במשכן במתכת. אבל הבערה הי' בצורפי זהב וכסף] ולרש"י משום דאין כיבוי אלא במקום שנעשה פחם: יח) ונראה לי ראי' לסברא זו דאין כיבוי אלא שנעשה פחם. ממתניתין דשבת (דף ק"כ.) ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור מפני שהוא מחרך ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים מפני שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעים ומכבים את הדליקה. ומבואר דר' יוסי אוסר גרם כיבוי וכן הוא בגמרא שם. ומכל מקום להפסיק בכלים ריקנים שלא תעבור הדליקה מותר. ולכאורה מה נפקא מינה בזה. הלא כשלא תעבור הדליקה תכבה במקומה ואיכא גרם כיבוי ודומה למסתפק משמן שבנר שכתבו התוס' ביצה (דף כ"ב.) בדיבור המתחיל והמסתפק שאם אינו מכהה אורה בשעת מעשה אלא שאחר כך כבה. הוה לי' גרם כיבוי וכן מסתבר. דהא אמרינן בברכות בפרק אלו דברים דף נ"ג. דאם מדליק נר מנר חשיב שיש מנר הראשון בנר שני. ואם כן כשתעבור הדליקה הלאה. חשיב עדיין קיים אור הראשון. וכשפעל שלא תעבור ותשקע האש במקומה הרי מכבה יט) אך לפרש"י הנ"ל דאין כיבוי אלא כשנעשה פחמין. ואף כשתעבור הדליקה ניתק האש ממקום שהי' תחילה ונעשו פחמין. ולא פעל זאת מחיצה שעושה. שבלעדי מחיצה נעשה פחמין ועבר השני שעדיין לא התחיל בו הדליקה. הא לא נעשה פחמין אף לאחר שעשה מחיצה ואתי שפיר: כ) וראי' לזה מדברי הרא"ש ביצה פרק ב' סימן י"ז דממעט שמן שבנר ואפי' ממעט שמן שבביצה שמונח על פי הנר חייב עיין שם, ובסימן י"ח קנבא שמסיר ממדורה עץ שעדיין א התחיל להדליק שרי. ומאי שנא משמן שבשפופרת שגם כן עדיין לא התחיל להדליק. על כורחך כמו שכתבתי משום דעץ שמסיר אינו נעשה יחם ושאר עצים בלאו הכי נעשין פחמין ואינו מקדים כיבויין במה שמסיר העץ: כב) ובשיטה מקובצת ביצה (דף כ"ב.) בהא דקינסא שרי דמותר ליטול ממדורה עצים שלא אחז בהן האור עדיין וכתב בשיטה מקובצת דהוא הדין אם הי' הנר חתיכות קטנות של חלב דמותר ליטול אחת מהן. ולפי מה שכתבתי אין הנידון דומה לראי': סימן רל. א) קיימא לן כרבנן דר' יוסי דגרם כיבוי מותר וכן פסקו כל פוסקי הלכות והרי"ף מכללם. והקשו עליו שלא הביאו לדרב דאמר טלית שאחז בהן האור מצד אחד. נותנין עליו מים בצד שני. ואם כבתה כבתה. ומוקי לה בגמרא כתנא קמא דשרי גרם כיבוי וכיון שהרי"ף פסק כתנא קמא דגרם כיבוי שרי. למה השמיט הא דרב. והרמב"ם באמת פסק להא דרב: ב) ונראה דהנה צריך להבין מנא לי' לרב דמותר לתת מים להדיא. דתנא קמא לא שרי אלא בכלים דכשמתבקעים מחמת האש אף שהוא נתן הכלים לכאן. וכתבו התוס' ריש פרק הכונס דאין חילוק בין מקרב הדבר אצל האש בין מקרב האש אצל הדבר. ונמצא דחשיב כמו חציו מה שהכלים מתבקעין. מכל מקום מה שהמים נשפכין ומכבין הדליקה הויין כח כחו, דביקוע הכלים כחו. ומה שהמים נשפכים ומכבים הוי כח כחו. וכתבו התוס' סנהדרין (דף ע"ז.) דכח כחו פטור ממיתה והוא הדין לענין שבת. אבל לזמן המים להדיא כמו הכא שנותן המים בטלית מנא לן דשרי. וכבר דיברו מזה לחלק בין כלים מלאים מים בין מחיצות מים עיין בתוס' סוף פרק כירה: ג) אמנם נראה דרב הי' לו הוכחה דאין ההיתר מחמת שהמים בכלי. דהנה בבא קמא (דף ס') בענין זורה ורוח מסייעתו. אף דלענין ניזקין כהאי גוונא ליבה וליבתו הרוח חשיב גרמא. לענין שבת חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכיון דניחא לי' ברוח המסייעתו ונתקיימה מחשבתו חייב עיין שם. ולכאורה קשה למה יהי' מותר גרם כיבוי. הא ניחא לי' בכיבוי. ואף דגרמא הוא יתחייב כמו זורה ורוח מסייעתו דחשיב גם כן גרמא וחייב משום דניחא לי': ד) אך לא קשה מידי דהא ודאי יהי' רוצה שלא תגיע האש לכאן (ואף שבבירור תגיע האש לכאן לא מחייב משום פסיק רישי' דחשיב כמתכוין וחשיב מלאכת מחשבת כמו שכתבו התוספות (דף מ"א:) כיון שרצונו להיפוך לא מחייב משום פסיק רישי' כמו שפירש"י גבי חלזון (דף ע"ה.) בדיבור המתחיל טפי ניחא לי' עיין שם] אלא שרצונו שאם תגיע האש לכאן יתבקעו ל ויכבו ונחשוב מחשבתו זאת כאלו פעל בידים שכשתגיע לכאן יכבה. ואכתי הוה גורם כיון שעדיין לא