אבני נזר אורח חיים רכד

ה) והרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה שהוא משום הבערה לכיבוי. וכתב המחמם את הברזל כדי לגרפו במים, הרי זה תולדת מבעיר ומכבה וחייב. אחד המכבה את הנר ואחד המכבה גחלת של עץ חייב. אבל המכבה גחלת של מתכת פטור. ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים. מחממים את הברזל עד שיעשה גחלת. ומכבים אותו במים כדי לחסמו. וזה לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה עד כאן לשונו: ו) ובמה שכתב ואם נתכוין לצרף כתב הרב המגיד שאם לא נתכוין אין לומר בזה פסיק רישי' דכשאינו מתכוין אינו מלאכה כלל. והנה סברת הרב המגיד אחר שנחליט שאינו מלאכה רק מחמת הצירוף. קאמר הרב המגיד דכל שאינו מכוין לשם כך אינו מלאכה כלל. אך עיקר הדין דאין כיבוי והבערה במתכת אלא מחמת הצירוף צריך ביאור: ז) ונראה דהרמב"ם סובר בזה כדעת הספר יראים. דטעם שאין כיבוי במתכת. מפני שלא הי' במשכן והבערה היתה בצורפי זהב וכסף. וכיון שהבערה היתה רק בצורפים. על כן אין הבערה רק אם נתכוין לצרף. וסבירא לי' לרמב"ם שכיבוי נמי הי' בצורפים שמצרפין אותו במים. וכן הי' במשכן בזהב וכסף ונחושת: ח) ומה שכתב הרמב"ם שהוא תולדה לבד. ולכאורה כיון שהי' במשכן ראוי שיהי' אב, הנה מצינו כזה ברמב"ם פרק ט' הלכה י"ח י"ט בשובט ומדקדק. דעל כורחין הי' במשכן. מדחשיב להו ר' יהודה אבות מלאכות. ורבנן פליגי עלי' ואמרו שובט בכלל מיסך, מדקדק בכלל אורג. וכתב הרמב"ם שהם תולדות. אף שהי' במשכן. וצריך לומר דסבירא לי' כגירסא דריש פרק הזורק. הנך דהוי במשכן וחשיבא הוה אב כמבואר בתוס' שם דמנכש ומשקה מים לזרעים הוי במשכן ואף על פי כן הויין תולדה. כן סבירא לי' לרמב"ם אליבא דרבנן. ומכל מקום מהני הא דהוה במשכן להחשב תולדה, ועל כן כל שהוא לצרף דהוי במשכן בצורפי זהב וכסף הוי תולדה. ואם אינו לצרף פטור: ט) ובזה יובן השגת הראב"ד על מה שכתב הרמב"ם המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר. אמר אברהם ולמה לא משום מבשל, כמו שדא סיכתא לאתונא דמרפי רפי והדר קמיט עד כאן לשונו. והנה גם הרמב"ם הא מודה דמיחייב משום מבשל כמבואר מדבריו סוף פרק טי"ת. אך הראב"ד סובר דלא מיחייב רק משום מבשל ולא משום מבעיר וכן כתב הלחם משנה יעוין שם. אך קשה דאם כן העיקר חסר בלשון הראב"ד דמה שכתב דיתחייב משום מבשל. אין זה ענין לשלא יתחייב משום מבעיר. וכמו שהוכיח הש"ס במועד קטן (דף נ"ו:) דהיכי דאיכא תרתי חייב שתים. ואם כן מה בכך דחייב משום מבשל. כיון דהוא נמי מבעיר חייב נמי משום מבעיר: י) ולכאורה הי' אפשר לומר כיון דבמועד קטן לא אסיק בתיובתא רק בקשיא. יש ליישב ולחלק בין זומר וצריך לעצים שיש בו שני תיקונים. מה שאין כן במשקה מים נזרעים שאין רק תיקון אחד לצמוח פירא אי אפשר שיתחייב שתים. והכי נמי במחמם מהאי טעמא אינו חייב אלא אחת. אך בפרק הזורק בהא דאמר רב מחייב הי' ר' יהודה שתים לא משחט כן [כמו שיבואר בעז"ה בביאור מלאכת הוצאה]: יא) אשר על כן נראה לפי מה שכתבתי דטעם דחייב בהבער וכיבוי בלצרף דוקא משום דכך הי' במשכן, ועל זה השיג הראב"ד דאין ללמוד ממה שהי' במשכן שהוא מלאכת מבעיר. דאימא שהוא מבשל. ואזיל הראב"ד לטעמי' בפרק ט' הלכה י"ד בהא דכתב הרמב"ם העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע. והשיג הראב"ד דאם כן בישול סמנים דגמרינן מיני' מבשל תיפוק לי' משום צובע. והיינו דנהי דכל שהי' במשכן הי' מלאכה. אבל מאין נדע שהוא מלאכת מבשל. דהא בלא בישול הוא צובע. והרב המגיד כתב שם לדעת הרמב"ם דאין הכי נמי דהוא צובע. מכל מקום גמרינן מיני' מבשל גם כן. והכי נמי הקשה הראב"ד דאיך נלמד ממה שהי' הבערה וכיבוי במתכת לצרף שהוא מלאכת מבעיר. דאימא שהיא מלאכת בישול. והרמב"ם לשיטתו שם דאף שהוא צובע. מכל מקום גמרינן מיני' מלאכת בישול. הכא נמי אף שהוא מלאכת בישול מכל מקום גמרינן מיני' מבעיר גם כן: יב) איברא דקשה טובא לדעת הראב"ד דאין הבערה במתכות. מהבערה דאסר רחמנא במחוייבי שריפה בבית דין שהוא באבר שמתיכין, ואפילו לדעת הרמב"ם דלצרף חייב. והתם הרי מתקן וצורף כמו שפרש"י שבת (דף ק"ו) וזה לשונו שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף. מכל מקום הלא הרמב"ם לא מחייב אלא במתכוין לצרף ואפי' בכיבוי שבשעת כיבוי' במים הוא מצרף תיכף. מכל מקום אם לא נתכוין לצרף פטור. והכי נמי בהבערה דבית דין כיון שאינו מתכוין לצרף איך יתחייב משום מבעיר: יג) והנראה לי בזה דהראב"ד סובר כתי' הראשון בש"ס פסחים (דף ע"ה.) דגחלת של מתכת לא נקרא אש. והא דבמחויבי שריפה באש עושין להם פתילה של אבר ונותנין לתוך פיהם. משום דכתיב באש ישרוף לרבות כל שריפות הבאין מאש יעוין שם. והנה ברש"י ביצה כ"ז: ד"ה חלה שנטמאת דהבערת קדשים ביום טוב אפי' מאכיל לבהמתו אסור דאחשבה רחמנא להבערתו דכתיב באש ישרף, והיינו כיון דמקיים במה שמאכיל לבהמתו כאילו שורפו באש. וכל שכן הכא דבשריפה זו דפתילה של אבר כתיב באש ישרף. וחשבי' רחמנא אש חייב. וכן יש לומר לרמב"ם דסבירא לי' כתי' ראשון פסחים שם דלא חשיב אש. ועל כן אין ללמוד חיוב בגחלת של מתכת ממה שהי' במשכן בשל עץ. כיון דעץ אש ומתכות לאו אש. על כן אינו חייב אלא בלצרף דהי' במשכן במתכות גופי' כנ"ל. אבל בהבערה דבית דין דאחשבי' רחמנא לאש. חייב אף בלי צירוף כמו בשל עץ: יד) ובהכי ניחא ליישב קושיית הרשב"א פרק קמא דיבמות דאיך סלקא אדעתא דדחי עשה דמיתת ב"ד ללא תעשה דשבת. הא בעידנא דעקר לאו. כשמתיך הפתילה. לא מקיים עשה עד שנותנו לתוך פיו והעלה בקושיא. ולפי מה שכתבתי לדעת הרמב"ם והראב"ד ניחא. דגם לאו דלא תבערו לא מיעקר עד שנותנו לתוך פיו וחשבה רחמנא אש. אבל מקמי הכי הא גחלת של מתכת לאו אש ופטור לראב"ד ואף לרמב"ם כיון שאינו מתכוין לצרף