אבני נזר אורח חיים רכג

כא) ומכל מקום לשון הגמרא אינו מתיישב כלל לפי פי' התוספות. ורש"י כתב להדיא להיפוך שפירש שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף. ולפירוש התוספות אין נפקא מינה אם הפתילה מקולקלת או לא. דמכל מקום גוף מצוות שריפת בית דין הוי תיקון. וכן הוכיח התרומת הדשן סימן רס"ה מפרש"י: כב) ומה שהקשו התוס' דאם כן שאר מיתת בית דין וכן שריפת ב"ד גופי' היכי דתיקן הפתילה מאתמול מנא לן דלא דחי. לפי דברי הרמב"ם ניחא בפשיטות. דגוף העונש לא תעשה אף דמקלקל ואיסור מלאכה אזל לה. מכל מקום גוף העונש לא תעשה. וראיית הגמרא רק מדכתיב לא תבערו. ואי מקלקל הוא והאיסור משום העונש. אזיל איסור הבערה. אבל מה שאין ממיתין בשבת מילתא אחריתא הוא משום העונש בעצמותו שאסור בשבת. שאסור בשבת: כג) ובהכי ניחא ליישב קו' התוספות יבמות (דף ו':) בהא דדחי הש"ס דלא תעשה שיש בו כרח אינו דוחה. והא דאיצטריך קרא דלא תבערו לומר שאינו דוחה כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאתה. והקשו התוס' דגוף המיתת ב"ד הוא מלאכה הנטילת נשמה שחייבין עלי' כרת. ולהנ"ל ניחא דמיחה מקלקל הוא ואין חיוב אלא בהבערה משום תיקון פתילה: כד) ובזה ניחא עוד הא דמקשה בפשיטות האמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין. ומאי קושיא. הא רב אשי אמר הכי בשבת (דף ק"ו.) אליבא דר' יהודה. ואימא דר' ישמעאל כר"ש דלמד מהבערת בת כהן דמקלקל חייב. ולפי מה שכתבתי ניחא דהגמרא מקשה ממה נפשך דאי כר' שמעון דלית לי' סברא דרב אשי מה לי לתקן מילה כו' מה לי לתקן פתילה כו' הא מוכח דמקלקל בחבורה חייב. ואם כן גוף המיתת בית דין מלאכה שיש בה חיוב כרת. ועל כורחין כר' יהודה סבירא לי' וכשינויא דרב אשי. ואם כן הוי בישול ואתי שפיר כל הסוגיא ברווחא לדעת הרמב"ם: כה) ובספר המצוות לא תעשה שכ"ב זה לשונו הזהירנו מעונש הגדרים על החוטא. ולהעביר הדנין עליהם ביום השבת, והוא אומרו לא תבערו מי שנתחייב שריפה והוא הדין לשאר מיתות. ולשון מכילתא לא תבערו אש שריפה בכלל הי', ולמה יצאתה. ללמד, מה שריפה מיוחדת שהיא אחד ממיתות ב"ד ואינו דוחה את השבת אף כל חייבי מיתות לא ידחו את השבת. נראה שראיית הרמב"ם שהוא לאו בפני עצמו [לא לשלול הדיחוי לבד ונשאר איסור מלאכה] משאר מיתות ב"ד שהם מקלקל וליכא איסור מלאכה. דרמב"ם לטעמי' מקלקל בחבורה ובהבערה פטור עיין שם פרק א' הלכה י"ז ודו"ק: כו) ולפי מה שנתבאר דלרמב"ם אין בשאר מיתות ב"ד רק איסור לאו יקשה ניתי עשה וידחה לא תעשה, או נגמור מכאן דבעלמא לא דחי. ומה חזית דילפת מכלאים בציצית דדחי נילף מכאן דלא דחי. מוכרח לומר כמו שכתבתי משום דמצוות עונש ליתי' בשבת. ואף שמקיים מצוות ובערת. לעומת זה בטל מצוות העונש וכנ"ל: כ"ז. ובטור יורה דעה הלכות מילה כתב בשם ה"ר אליעזר הלוי דאם יש אחר שיודע למול. וחל המילה בשבת. לא ימול אביו. דגבי אביו הוי פסיק רישי' שמתכוין לתקן את בנו. וכתב בתרומת הדשן סימן רס"ה דסברת ה"ר אליעזר הוא על פי פירש"י דתיקון המצוה לא חשיב תיקון. אלא משום שנעשה ישראל גמור כמו ממעט ענבי הדס בחג. ומנהג העולם הוא על פי פי' התוס'. ועוד מנהג העולם למאן דאמר מקלקל בחבורה חייב. ולדידי' אין נפקא מינה בין אב בין אחר עי"ש: כח) ולולי דמסתפינא הוה אמינא דראוי לחוש לדברי ה"ר אליעזר. דלדעת הרמב"ם שהראב"ד והרמב"ן בספר המצוות לא חולק עליו וכן הרמ"ק. אזדא לה ראיית התוס'. והסוגיא מתפרש כפשטו כפרש"י. ומה שכתב דהלכה כר' שמעון. הנה ר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאתה ולא אמר דיצאתה לחייב המקלקל. מכלל דלא סבירא לי' כר' שמעון והוי ר' שמעון לגבייהו יחיד במקום רבים. ועוד קיימא לן. בעירובין ר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה. וכל שכן דר' יהודה ור' יוסי סבירא להו דלא כוותי': סימן רכט. א) מקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם דמוקי לה ר' ישמעאל בבית דין שלא ישרפו המחוייב שריפה. נלמד דחייב על המתיך מתכת משום מבעיר. דמחוייבי שריפה מתיכין ברזל או עופרת ונותנין לתוך פיו וחומרת בני מעיו. כמבואר במשנה סנהדרין נ"ב וברמב"ם בפי' המשניות שם וברמב"ם שם, דאין לומר כלל דשריפת האיש חשיב מבעיר. דאין בני מעיו נעשין גחלת אלא שנחמרו כנ"ל לשון המשנה. וחומרת בני מעיו. וכהא דתנן בחולין (דף נ"ו) נפלה לאור ונחמרו בני מעיו. ומפרש בגמרא ירוקים שהאדימו ואדומים שהוריקו. גם אין לומר דעל הבערת האש להתיך בה הפתילה הזהירה התורה. שהרי אפשר להתיך במדורה שדולקת והולכת מערב שבת. אלא ודאי על הבערת הפתילה אזהרי' רחמנא. ובפסחים (דף ע"ה.) קורא אותה גחלת של מתכת: ב) ולכאורה קשה מהא דאמר שמואל שבת (דף מ"ב) מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים אבל לא גחלת של עץ. הנה דלא שייכא כיבוי בגחלת של מתכת. ומאי שנא הבערה מכיבוי: ג) והנה רש"י פרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ד.) במיתוק חרדל בגחלת ביום טוב דמחלק בין של מתכת בין של עץ פרש"י גחלת של מתכת לא שייך בי' כיבוי דאינו נעשה פחם. וזה החילוק לדעתו בין כיבוי להבערה. דהבערה שייך במתכת דגם הוא נקרא אש כבש"ס פסחים (דף ע"ה:) לרבינא במסקנא עיין שם. רק כיבוי לא שייך במתכת כיון שאינו נעשה פחם: ד) ובספר יראים כתב בטעם מכבין בגחלת של מתכת. דכיבוי שהי' במשכן בצורפי זהב וכסף. הי' בגחלת של עץ ולא בשל מתכת. ונראה מדבריו דבא ליתן טעם למה הבערה שייכא אפילו בשל מתכת. משום דצורפי זהב וכסף הי' מתיכין אותו וזה עצמו הבערת המתכת. כמו שריפה בב"ד. דהתכת המתכת היינו הבערה.