אבני נזר אורח חיים רכב

מבוער רק אחר זמן. נמצא שמה שהרע אינו מבוער עכשיו הוא גם כן מצוה עוברת כמו כשאינו משלח טמאים מן המקדש. ועיין שלהי עירובין שלא להשהות הטומאה. אבל מצוות העונש לא יקויים רק שעה אחת. אין נפקא מינה אם עכשיו או לאחר זמן. ועל כורחין דמצוות ובערת הרע הוא דוחה את העבודה ואינו דוחה שבת. דמצוות ובערת יש גם בשבת. ואם כן שפיר קאמר בעל המאור דמיתת בית דין בשבת הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. שהוא רק לבער הרע מהכלל. דאילו מצוות עונש אינו נוהגת בשבת כלל כמו המניח תפילין בשבת: יא) ובזה יתיישב קושיית התוספות הנ"ל, דנגמור ממיתת בית דין שאינו דוחה שבת דבעלמא נמי לא דחי. דליתא. דאף שימיתנו בשבת ויקיים עשה דובערת הרע. הא לעומת זה יבטל מצוות העונש. דבשבת אינו מצוה כלל. ואם ימתין עד למחר יקיים מצוות העונש ואינו מרויח מצוה במה שממיתו בשבת שיצא שכרו בהפסדו, ואיך ידחה הלא תעשה. ודוקא אי לא הוה כתיב קרא דלא תבערו דהוה אמינא דגם מצוות העונש יש בשבת הי' דוחה. אבל השתא שגילתה תורה שעונש בעצמותו נאסר. ומינה שאין מצוות העונש נוהגת בשבת וכנ"ל: יב) אבל בסנהדרין שפיר קאמר הש"ס רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת. דבזה אין לתרץ ולומר דמשום הכי אינו דוחה שבת משום שמבטל מצוות עונש. דליתא דעשה בעלמא ודאי אינו דוחה עבודה החמורה דלא נופל עבודה משאר עשה. ועוד דקרבן ציבור מצוה של כל ישראל רק במצוות ובערת הוא שדוחה וכנ"ל דקרא דעם מזבחי תקחנו למות משום מצוות ובערת הוא ולא משום מצוות העונש כנ"ל באריכות, וטעמא רבה איכא דמצוות ובערת גם כן מצוות הכלל לנקות הכלל מרע. וכיון שכן אין לומר דמשום הכי אינו דוחה משום דמבטל מצות עשה דעונש. דעונש הוא כמצות עשה דעלמא. ואנן לא אמרינן דכל מצות עשה ידחה את השבת כדי שתאמר דבשביל מצות עשה אחרת אינו דוחה אלא מצוות ובערת הרע דוקא וכנ"ל: יג) אבל ביבמות דמשום אתי עשה דחי לא תעשה אתינן עלה. אין חילוק בין מצות עשה למצות עשה. (ותדע דבעי למילף דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת מבנין בית המקדש דהוא עשה דכלל זה ורצה ללמוד מזה לעשה דעלמא] אם כן שפיר נאמר דעל כן אינו דוחה משום דמבטל בזה מצוות העונש: יד) ואין להקשות כיון דמצוות העונש אינו נוהגת בשבת. ומצוות ובערת הרע נוהגת בשבת. אין לדחות מצוה דיום משום מצוה דלמחר. וראי' לזה הא דאמר בסוכה (דף כ"ה) דאנשים שהי' טמאים לנפש אדם. טמאי מת מצוה [היינו קרוביהן ולא מת מצוה ממש כפירש"י שם] הי' שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח. והי' מותרין לטמא לקרוביהן. אף שעל ידי זה יבטלו פסחיהן לאחר זמן. אינו דומה דהתם מצוות פסח חובת זמן הבא, אבל חובת העונש הוא חובת הנידון שכבר נגמר דינו להריגה ודו"ק. ובסוף סימן זה אות כ"ו נתבאר ראי' לכל זה ועוד נתבאר לקמן אות כ"ד לדעת הרמב"ם דקו' הש"ס ממה נפשך אי לית לי' דרב אשי אם כן מקלקל בחבורה חייב. קשה דמיתת בית דין גופה מלאכה עיין שם: טו) ולפי דברי הרמב"ם הנ"ל דעונש בשבת לאו בפני עצמו בלעדי המלאכה. ניחא לפרש סוגיית הגמרא שבת (דף ק"ו.) מאי טעמא דר' שמעון דאמר מקלקל בחבורה ובהבערה חייב. מדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן מכלל דמקלקל בהבערה חייב. ומדאיצטריך קרא למישרי מילה. מכלל דמקלקל בחבורה חייב. ור' יהודה כדרב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי. מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סממנים: טז) ובתוספות דיבור המתחיל מה לי לבשל פתילה. אין לפרש כמו שבישול סמנים מתקנם להיות יותר חשובים. כך בישול פתילה מתקנה להיות יותר חשובה. דאם כן שאר מיתת בית דין דלא דחי שבת מנלן. ועוד שריפת בת כהן גופי' מנ"ל דלא דחינן היכי דתיקן הפתילה מאתמול. ואומר ר"י דהכי פי' מה לי בישול סמנים לצורך צביעה דחשיב תיקון הכא נמי בישול פתילה לצורך שריפה, ומהכא נפקא לן שפיר דשאר חייבי מיתות ב"ד חשיב תיקון משום מצוה. דאי לאו שריפה עצמה חשיבא תיקון משום בישול פתילה לא הי' אסורה אף על פי שמתקנת בכך, דכיון דאינו אלא משום שריפה לא מחייב. וכן מוציא מרא לחפור בו. לקבור בו את המת לר' שמעון כמו מוציא כיס לקבל בו זיבה בפרק קמא עד כאן לשונם: יז) והנה במה שחידשו התוספות בשם ר"י דמוציא מרא לחפור בו לקבור בו את המת פטור לר' שמעון חולק על זה בעל ספר יראים. כיון דהפטור הוא רק משום אינה צריכה לגופה. והתינח המוציא מת דאינה צריכה לגוף המת. אבל מוציא מרא הרי צריך לגוף המרא. והראי' ממוציא כיס דחאה בעל הספר יראים משום דסגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא. וכן כתבו התוס' בשם ר"י בעצמם לעיל (דף צ"ד.) וצריך עיון גדול ליישב דברי ר"י שלא יסתרו זה את זה: יח) ומכל מקום אין משיטת בעל ספר יראים קושיא נגד פי' התוספות. דיש לומר דוקא היכ' דהפטור משום דאינה צריכה לגופה. הרי בהוצאת הכלי צריך לגוף הכלי. אבל במקום שהפטור משום שאינו מתוקן היכי שתכלית כוונתו אינו לתקן לא הוי מתקן, דכיון שאינו מבעיר הפתילה אלא לשרוף בו, אם כן מה תיקון עשה. שהרי סוף פתילה זו לילך לאיבוד וליקבר עם הנהרג ועל כורחין התיקון הוא מצוות מיתת בית דין בעצמו: יט) אך קשה לי על התוספות הא דתנן המוציא חצי שיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו, ותיפוק לי' כיון שתכלית כוונתו על חצי שיעור. חשיב הכלי עצמו כמו החצי שיעור. ולמה לי טעמא דטפילה לו. ואפילו הוציא כלי לבד לצורך החצי שיעור דלאו טפילה לו יפטור. ועוד סוף כלל גדול המוציא כמלא פי פרה לגמל חייב אף דכפי כוונתו לגמל הוי חצי שיעור: כ) ואפשר סברת התוספות דשאני התם דלפי כוונתו על כל פנים חצי שיעור הוה. דומה לכותב שם משמעון דחייב מדכתיב מאחת אפילו מקצת מאחת. הואיל והוא מלאכה במקום אחר אם צריך לכתוב שם. הכא נמי חייב על הכלי אף שדינו כמו חצי שיעור הואיל והוצאת הכלי מלאכה במקום אחר אם צריך לכלי לכשיעור. וכן במוציא כמלא פי פרה הואיל והוא מלאכה בפני עצמו אם צריך לפרה. חייב. אף שלפי מחשבתו חצי שיעור הוא. משא"כ היכי דלפי מחשבתו לא תיקון כלל: