אבני נזר אורח חיים רכא

דבעלמא דחי דמפרש דאי לאו לא תבערו הוה אמינא דלידחי כמו בכלאים בציצית דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא ואיצטריך לא תבערו לגופי' [ביאור דבריהם דאין פירוש הגמרא דבאמת אי לאו קרא דלא תבערו לא הי' מיתת בית דין דוחה שבת וכתיב קרא ללמד דבעלמא דחי. אלא דאיצטריך לא תבערו לגופי' דאי לאו קרא הוה אמינא דאתי עשה ודחי לא תעשה ואף דאית בי' כרת מה לי חומרא רבה כו' והש"ס מוכיח כיון דמוכח מברייתא דאי לאו קרא הוה אמינא דדחי ממילא בעלמא היכי דליכא קרא דחי] ואם תאמר כיון דלגופי' איצטריך אדרבא נילף מהכא דלא דחי דלא אמרינן מה לי חומרא רבה כו' והוא תמוה למעיין שם בסוגיא דלעיל מינה ותירצו שני תירוצים דחוקים למעיין: ג) ולפי עניות דעתי נראה ליישב דהנה הבעל המאור שבת (דף ק"ו.) כתב דמיתת ב"ד חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה. שאין כוונתו בהבערה אלא לדחותה ולבער אותה מן הכלל. כדכתיב ובערת הרע מקרבך. כמוציא זית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ. וקשה לי דהא בחולין (דף ק"מ.) בטהורות דכתיב בצפורי מצורע דמוקי רבינא למעט עוף שהרג את הנפש. ומקשה היכי דמי אי דגמר דינא בר קטלא הוא. אלא קודם גמר דין. ומקשה אי לשילוח הא בעי לאתווי לבי דינא ולקיומי בי' ובערת הרע מקרבך. אלא לשחיטה. ופרש"י שם דאי משום ובערת הרע. הרי מבוער מן העולם הוא. הרי דמשום ובערת אין נפקא מינה באיזו מיתה ימיתנו. ומה שעושה בו אותו מיתה שנתחייב לאו משום ובערת הרע הוא. ואם כן מלאכה זו צריכה לגופה גם כן: ד) ונראה ליישב דהנה הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות שבת הלכה זיי"ן אין עונשין בשבת. אף על פי שהעונש מצות עשה אינו דוחה שבת. כיצד הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת. שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. זו אזהרה לב"ד שלא ישרפו את המחוייב שרפה. והוא הדין לשאר עונשין. ובמנין המצוות מנה מצוה בפני עצמה שלא לענוש בשבת: ה) ובספר החינוך פרשת ויקהל זה לשונו. מצוה קי"ד שלא יעשה הדיין דינים בשבת. כלומר שמי שנתחייב מיתה בב"ד לא ימיתוהו בשבת וכו' ובגמרא דבני מערבא בכל מושבותיכם. מכאן לבית דין שלא יהי' דנים בשבת. משרשי המצוה שרצה השי"ת לכבד יום הזה שימצאו בו מנוחה הכל. גם החוטאים והחייבים. משל למלך כו' ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים שהם בעלי המשפט. וחייבין להזהר לבל יעשו דין בשבת. ואם עברו וצוו לשרוף ברי' בשבת. עברו על לאו זה ואין לוקין אם לא עשו בו מעשה. ואם עשו בו מעשה כגון ששרפוהו הם בידיהם אם יש עדים והתראה נסקלים עד כאן לשונו: ו) והנה מבואר מדבריהם דהעונש לבד בלי המלאכה לאו בפני עצמו בשבת. ועל כן אפי' במלקות ואפילו לא עשו ב"ד מעשה רק שצוו. עוברים בלאו זה ועל זה נמנה במנין לא תעשה בפני עצמו. וכיון שהעונש בשבת בעצמותו לא תעשה אי אפשר שיהי' מצוה. דהוי שני הפכים בנושא אחד. ואין זה דומה לכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה הבאים ביחד שאי אפשר לקיים שניהם. דבין דוחה בין אינו דוחה. מכל מקום אם עבר ועשה קיים מצוה. דזה כשהמצוה מצד אחד. והעבירה מצד אחר. כגון כלאים בציצית. שהמצוה מצד שהוא ציצית ואפילו אינו כלאים כגון בבגד צמר. והעבירה מצד שהוא כלאים ואפילו אינו ציצית. וכן בפאת ראשו וזקנו דמצורע. דהמצוה לגלח שער המצורע אפילו אינו פאת ראשו וזקנו. והעבירה מצד שהוא פאת ראשו וזקנו אפילו אינו מצורע. וכן במלאכת המשכן שהעבירה המלאכה בשבת אפילו אינו משכן. והמצוה אפילו לא יהי' איסור מלאכה כגון שנים שעשאו. וכן כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה. אבל בזה שהעונש גופי' בשבת לא תעשה. אי אפשר שיהי' העונש מצוה כלל דהוי שני הפכים כנ"ל: ז) ואין לומר שהמצוה העונש אפילו אינו שבת והעבירה מצד שבת. דליתא. שאין שם העבירה העונש בשבת. רק שבשבת העונש אסור ושם עבירה העונש לבד. וכיון שבשבת העונש עבירה. אי אפשר שבשבת יהי' העונש מצוה: ח) וראי' שאין שם העבירה העונש בשבת אלא שבשבת נאסר העונש. מהא דכתב הרמב"ן דכלים שבלעו חמץ קודם הפסח לא מיקרי התירא בלע. דכשהגיע פסח הרי החמץ כחתיכת נבילה ושמו עליו אף קודם הפסח. דאף קודם הפסח חמץ שמו עליו. והרי בלע חמץ. וחמץ עכשיו בפסח אסור ואיסורא בלע. והיינו משום דשם האיסור אינו חמץ בפסח. דאם כן הי' התירא בלע. דבשעה שבלע לא הי' חמץ בפסח. רק שם האיסור חמץ לבד. שבפסח נאסר חמץ. וכיון ששם האיסור חמץ לבד ושם זה הי' עליו בשעה שבלע. והכא נמי אין שם האיסור העונש בשבת. אלא שבשבת נאסר העונש. וכיון שבשבת העונש נאסר אי אפשר שיהי' בשבת העונש מצוה. והרי מצוות העונש זמן גרמא שאין מצוה זו נוהגת בשבת: ט) אלא שלכאורה נסתר זה מהא דאיתא בסנהדרין דף ל"ה.) שהקשה ריש לקיש לר' יוחנן תהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר מעבודה שדוחה שבת וקבורת מת מצוה דוחה אותה. ושני לי' ר' יוחנן רציחה תוכיח. שדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת. ולפי מה שכתבתי הא בשבת אין נוהגת מצוות רציחה כלל ומה ראי': י) אמנם בירורן של דברים. דבחייבי מיתות יש שתי ענינים. האחד לבער הרע מתוך הכלל כדכתיב ובערת הרע מקרבך וזה אפילו אינו עושה מיתה האמורה בו כדקיימא לן פרק שילוח הקן דף ק"מ. דאפילו שחט לעוף שהרג. הרי הרע מכל מקום מבוער. הב' לענוש החוטא. ומה שאסרה התורה לענוש בשבת הוא שבשבת ימצאו מנוחה. אף החוטאים והחייבים כנ"ל בשם החינוך. אבל המצוה לנקות הכלל ישראל לבער הרע מתוכו. ודאי מצוה גם בשבת. ועל כן שפיר אמר הש"ס רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת. דמה שרציחה דוחה העבודה דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות. היינו מצוות ובערת הרע מקרבך. דאילו מצוות העונש הלא נוכל לקיים המצוה לאחר העבודה. ואיך ידחה את העבודה שהוא מצוה עוברת. אלא מצוות ובערת הרע שיהי' הכלל ישראל מנוקה מרע. כמו המוציא טומאה מבית [כדמיון בעל המאור הנ"ל] וכל שעה שהרע בתוך הכלל הוא ביטול מצות עשה. שאם יומת עתה הרי הרע מבוער עכשיו וגם לאחר זמן. ואם יומת אחר כך לא יהי' הרע