אבני נזר אורח חיים כב

או נאמר לא נפליג מחלקותם. אבל זה מחלוקת בפני עצמו מהו שלא כסדרן אם שאחר כתיבה הם בתפילין או במזוזה שלא כסדרן. א בשעת כתיבה שלא כסדרן גם כן פוסל. ובזה קיימא לן כדעת רוב הפוסקים שגם זה בכלל שנא כסדרן. [והמתירין הם מיעוטא דמיעוטא כמו שיבואר] וזה ספק בפני עצמו אם גם בחצי אות פסול שלא כסדרן וגם בזה העיקר לפסול כאשר בארנו ומה שייך בזה לא נפליג מחלקותם. ו) והנה במה שהעליתי בתשובה (סימן ט' אות ב') דהא דאמרינן שגם במקצת אות בעי כתיבה. הוא דוקא בתפיליו ומזוזות. משום דבתפילין ומזוזות אינו סגי במה שנקרא לבד רק בכתב אשורית דוקא. אשר כל קוץ וקוץ יש בו דברים גבוהים. על כן אף שלא נגמר האות התמונה בעצמו מלתא הוא. והעיר כבודו מדעת הבני יונה שכתב גבי שם הקודש דגמרו וקדושתו באים כאחת וסגי בקידוש בשעת כתיבת אות אחרון של השם. אין ענין לכאן כלל. מה בכך שמתקדש לבסוף. מכל מקום כיון שכל תמונה שבאות מלתא הוא. בעי כתיבה וכסדרן דוקא. אך מה שכתב כבודו בטווית ציצית סגי בגמר החוט לשמה כדברי הבני יונה. לכאורה יפה אמר. אך מבואר בתוס' והבאתיו בתשו' הקדומה דגבי ציצית בעינן לשמה מתחילה ועד סוף. ואם יאמר דשם התלוי' לבד מעשה שלם בפני עצמו לפיכך בעי לשמה בשעת תלי'. גם בשם הקודש כל כתיבת אות מעשה בפני עצמו. נימא נמי דנבעי בכל אות לשם קדושת השם: ז) אך עיקרן של דברים דשניא דין כוונת לשמה גבי שם. מדין לשמה גבי ציצית. דלשמה גבי השם הוא לקדש את השם. ולשון הש"ס מעביר עליו קולמוס ומקדשו. [ולכמה פוסקים שם שנכתב שלא בכוונת קדושה. אין בו איסור מחיקה מן התורה] וכיון שקדושת השם אינו חל רק בשעה שנגמר. מחשבה שקודם גמר לא מהני וכל הכוונה בגמרה בשעה שחל קדושת השם. ואף דשם הוי' שני אותיות לבד אינו נמחק. מכל מקום אין ערך לקדושת שם הוי' שלם שאינו נקרא. וקדושה זו אינו חל רק בגמרה. ואם כן מחשבה לשם קדושת הוי' שלימה הוא רק בגמרה. ויש בכלל המרובה המיעוט. אבל ציצית שאין בהם קדושה ונקרא תשמישי מצוה ואין כאן חלות. שפיר בעי לשמה מתחילה ועד סוף. [ובתשובה אחת כתבתי בזה פלפול ארוך להוכיח שאינו מועיל כוונה רק בשעת חלות] ואם תאמר בציצית נמי נימא דמכל מקום חל עליהם שם מצוה לבסוף. כמה תשובות יש בדבר חדא דמשום שיחול שם מצוה לא הי' בעי כוונה. רק גזירת הכתוב בציצית דבעי לשמה. מה שאין כן קדושה בעי כוונה. ועיין בריטב"א סוכה בשמעתא דסוכה ישנה והב' דאפילו שם מצוה לא חל בשעת עשי'. דקיימא לן הזמנה לאו מלתא. וקיימא לן חובת גברא הוא בשעת לבישה. ומקמי לבישה נחשב רק הזמנה לבד: ח) מה שרוצה ליישב סתירת הרמ"א באהע"ז עם המחבר באו"ח במקצת אות שכתבתי בתשובה (סימן ט' אות א'). וכתב דשאני הא דאו"ח שכוון בדל"ת לשם רי"ש וכוונה לשם דבר אחר גרע. ומביא לזה כמה דמיונות. וכל הדמיונות לא יועילו בחצי אות. דטעמו של רמ"א באהע"ז משום דחצי אות לאו מידי הוא ולא נחשב כתיבה. שאם הי' נחשב כתיבה לא הי' מתכשר בחק תוכות. אך דלאו מידי הוא. ואם כן אין נפקא מינה במה שכתבו לשם רי"ש גם כן. כן נראה לי*): ט) ואשר הבאתי מראב"ד פ"ד מהלכות ממרים הלכה ג') שכתב שאם אגד שני מינים בלולב ואחר כך אגד השלישי עמהם יש בו משום תעשה ולא מן העשוי [ולפי דעת הזקן ממרא שהוסיף מין אם אגד הג' מינים ואחר כך הוסיף הרביעי שצריך לפי דעתו יש בו משום תעשה ולא מן העשוי] מוכח שגם במקצת עשי' יש בו משום תעשה ולא מן העשוי, [ובציצית דלא נחשב מן העשוי אלא אם גמר כולו בפסול משום דתחילת עשי' לעולם בפסול שחסר הגמר. וכמו שלראב"ד קשירת שני מינים חשיב בפסול שחסר השלישי] ועל זה שפך סוללה דראב"ד לא כתב כלל באגד אחר כך השלישי. רק כוונתו בתחב בתוכו דהוי כל האגד בפסול. הני מילי ליתנייהו מכמה פנים. פן הא'. דאם כן משכחת זקן ממרא בלולב בהורה הזקן לאגוד עוד מין רביעי. אלא ודאי אף בכהאי גוונא יש בו משום תעשה ולא מן העשוי. פן הב'. מה דפשיטא לי' למעלתו דתחיבה בתוכו לאו שמי' אגד. ליתא ומפורש בר"ן דחשיב אגד. שעל מה שכתב הרי"ף והשתא דקיימא לן לולב אין צריך אגד. אי לא אתנחו בהושענא מערב יום טוב. מתנח לי' ביו"ט ושפיר דמי. וכתב. הר"ן ופירושו דאלו הוה צריך אגד הוי מתסר משום מלאכה דמתקן מנא ע"כ. הרי דלולב מתכשר במה דמנח לי' בתוכו. דאין חילוק בין אגד סביב המינים בין תוחב המינים בתוך האגד. אלא שאסור משום מלאכה. ומה שלא פירש הר"ן משום תעשה ולא מן העשוי. שתחילה הי' שני מינים באגד והוסיף הלולב השלישי. היינו משום שקודם תחיבת הלולב אף ההדס וערבה לא היו אדוקים בתוך האגד. ולא היו נחשבים אגודים. ובתחיבת הלולב נהדקו ובשעת תחיבת הלולב חשיב כאלו תחב כל המינים ביחד. [וק"נ שעל הרא"ש נראה שלא ראה דברי הר"ן] מכל מקום מפורש תחיבת המינים חשיב אגד. ואם כן אף אם תחב אחר כך מין שלישי בתוך ההידוק הוה סוף האגד בהכשר. ומכל מקום מפסיל משום תעשה ולא מן העשוי. הפן הג'. שדברי ראב"ד אלו הביאם בחי' הר"ן סנהדרין. ושם מפורש שהורה הזקן "ל א ג ו ד" מין רביעי, וראיתי למעלתו בתוך שני חצאי מרובע שאפילו הי' כתיב לאגוד פירושו תחב לתוכו ואלה דברי הבאי: י) מה שכתב כבודו שעל כרחך כוונת הראב"ד במה שכתב וכי תימא אם היו ג' מינים אגודים והוסיף בה מין ד' הרי הוסיף במצוותו וגורע בה. כוונתו שתחב מין רביעי בתוך האגוד. שאילו כוונתו שאגד בו מין רביעי בחוץ. הא בזה לא מפסיל לראב"ד (פ"א מהלכות ציצית). דהא דאי איכא ד' חוטין ואייתי הוא חמשה גרוע ועומד. לא מפסיל אלא משום חציצה. שחוצץ בין החוטין והקשר. והכא נמי במינין שבלולב לא מפסיל אלא