אבני נזר אורח חיים ריח

דשבועות. גבי העלם מקדש דפטור לר' עקיבא ואין חיוב רק בהעלם טומאה. והעלם זה וזה בידו גם כן פטור. וכתב בחי' הר"ן דהטעם. משום דחיישינן שמא אין בידו העלם טומאה כלל. שאלו הי' יודע שזה מקדש. הי' זוכר את הטומאה. אך לפי שסבור שאין זה מקדש אינו מעלה על לבו שנטמא עיין שם: לה) ולכאורה לפי שיטתו גם בהעלם שבת ומלאכות דאינו חייב אלא אחת גם כן משום דחיישינן שמא אין מלאכות נעלמו ממנו כלל. אך מאחר שלא ידע שהיום שבת אינו מעלה על לבו שמלאכות אלו אסורים. אך מפורש להיפוך בשבת (דף ע':) דמקשה בהא דל"ט מלאכות אם עשה כולם בהעלם אחד חייב על כולם הא הוי העלם זה וזה בידו. דכיון שאינו יודע שום מלאכה דידע לשבת במאי. ואם כן הוי העלם שבת גם כן. ומשני דידע לה בתחומין. ואליבא דר' עקיבא. [אבל אליבא דחכמים דתחומין דרבנן לא חשיב ידיעת שבת] ואף דמכל מקום הוי העלם מלאכות. דבזה אי אפשר לומר שאינו מעלה על לבו מלאכות. כיון שאינו יודע שהוא שבת. הא באמת יודע שהוא שבת רק דלא חשיב ידיעה. מכל מקום אלו הי' יודע הל"ט מלאכות. הי' יודע שהוא שבת והי' מעלה על לבו איסור המלאכות. אלא ודאי העלם זה וזה בידו אף שבאמת נעלמו שניהם פטור: לו) וצריך לומר דשניא דין חילוק מלאכות דשבת מחיוב דטומאה. דבטומאה כיון שנעלם ממנו טומאה. גם כן חייב עלי'. אבל לענין חילוק מלאכות כיון דהעלם שבת מביא אחת על כולן מביא חטאת אחת על העלם שבת ועמו נתכפרו גם העלם מלאכות. כעין קצירה גוררת קצירה: לז) והנה דבר זה לא שייך אלא בקרבנות שבאים לכפרה נאמר שעל העלם שבת נתכפר גם כן העלם המלאכה. אבל מלקות דלאו לכפרה אתיין [דהא אמרינן בי' קם לי' בדרבה מיני' למאן דאמר ממונא משלם מילקא לא לקי. וכן לדידן במיתה ומלקות] רק חיובי בעלמא. שפיר יתחייב שתים בזדון זה וזה: לח) נחזור לענינינו. שדין הנ"ל למאן דאמר הבערה ללאו יצאתה אם יש תולדות להבערה תלוי בב' תירוצים הנ"ל. לתי' הב' הא גלי קרא דהא דאסמכי' למלאכת המשכן, לא למעט תולדות. וגם להבערה יש תולדות. אך לשיטת תוספות בכורות הנ"ל דצריך ריבוי לתולדות. דלא נלמד כלל מסברא. אם כן הבערה. דלא קאי עלי' כלל קרא דמאחת מהנה. אין בו תולדות: לט) ומכל מקום נראה דאפילו הבערה ללאו יצאתה. אסור להבעיר מתכות. אף שהרמב"ם כתב שהוא תולדת מבעיר. דהא קרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם גמרינן מינה לשריפה בבית דין שאינו דוחה שבת. ושם הי' מדליקין פתילה של מתכת ונותנין לתוך פיו. ומכל מקום לא נגמור מינה לשאר תולדות. לפי מה שכתבו התוספות פסחים (דף ה') דלמאן דאמר ללאו יצאתה אין שם מלאכה עלי'. ואם כן הוא כמו תחומים ואין צריך כלל שיהי' במשכן. וטעם דהבערת מתכות תולדה. משום דהבערה שהי' במשכן בדוד של סממנים הי' בגחלת של עץ דמשונה משל מתכות. אבל למאן דאמר ללאו יצאתה דאין עלי' שם מלאכה ואין צריך כלל שיהי' במשכן וכל שהוא אש הוא בלאו הזה. ובפסחים (דף ע"ה:) נראה מסקנת הסוגיא לרבינא נקטינן גם גחלת של מתכת נקרא אש. אבל שאר תולדות אין לנו: מ) ונפקא מינה בפלפול זה, לנותן שמן בנר. דמחודש בספר יראים דהוא תולדה למבעיר. וכן משמע קצת ברמב"ם שכתב דין הנותן שמן בנר אחר שכתב תולדה. ולר' יוסי לא יהי' בלאו כלל וגם בגחלת של מתכת יש לעיין. כמו שיבואר לקמן באריכות בדיני גחלת של מתכת: סימן רכז. א) ר' נתן אומר הבערה לחלק יצאתה. ופרש"י ביבמות (דף ו':) שלא תאמר אינו חייב עד שיחלל שבת בכל המלאכות כולן לכך יצאתה הבערה מן הכלל לחלק מה הבערה מיוחדת שהוא אב מלאכה וחייבין עלי' בפני עצמה אף כל מלאכות חייבין על אחת. ובפסחים (דף ה':) פירש שלא תאמר העושה ארבע או חמשה מלאכות בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. לכך נאמר הבערה לחלק. שחייבין על כל אחת בפני עצמה. והרא"ם פרשת ויקהל הקשה דברי רש"י אהדדי: ב) ונראה ליישב דהנה בשבת (דף ע' חילוק מלאכות מנא לן. אמר שמואל מחללי' מות יומת התורה ריבתה מיתות הרבה על חילול אחד. האי במזיד כתיב. אם אינו ענין למזיד כו' תנהו ענין לשוגג ומה יומת יומת בממון. ותיפוק לי' מהיכא דנפקא לי' לר' נתן דתניא ר' נתן אמר לא תבערו וגו' מה תלמוד לומר לפי שנאמר ויקהל משה וגו' ששת ימים תיעשה מלאכה. דברים הדברים. אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה רבינו. יכול עשאן כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כו' תלמוד לומר לא תבערו אש. הבערה בכלל היתה ולמה יצאתה להקיש אלי' ולומר לך מה הבערה שהוא אב מלאכה וחייבין עלי' בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עלי' בפני עצמה. שמואל סבירא לי' כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאתה. ובתוספות שם בדיבור המתחיל יכול שאם עשאן כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת הקשו דמדברים הדברים אלה הדברים לבד שמעינן דחייב על כל א' בפני עצמה דאם לא כן מנינא למה לי. וכן מוכח בפרק הזורק דהאי מנינא אתא לחלק. ונראה לר"י דגרם כמו במכילתא דתניא התם ר' נתן אומר לא (תבערו אש למה נאמר לפי שנאמר ויקהל משה שומע אני שלא יהי' חייב עד שיעבור ל"ט מלאכות תלמוד לומר בחריש ובקציר. והשתא אי לאו לא תבערו הוה אמינא דמנינא אתא למימר שאינו חייב על אחת או שתים עד שיעבור כל ל"ט מלאכות. וכיון דכתיב לא תבערו דילפינן מינה דחייב על כל אחת בפני עצמה. אם כן מניינא אתא למימר דעל ל"ט מלאכות חייב ל"ט חטאות עיי"ש היטב: ג) והנה פרש"י שביבמות הוא על פי ר' נתן שבמכילתא שהעתיקו התוספות. דמדכתיב דברים הדברים אלה הדברים. דשמעינן מינה מנין ל"ט. הוה אמינא דאתיא למימר דאינו חייב אלא על כולן יחד. אבל בפסחים דאליבא דר' עקיבא קאי עיין שם. ולר' עקיבא על כורחין לית לי' דרשא דדברים הדברים אלה הדברים. דהנה בירושלמי פרק כלל גדול סוף הלכה ב' יתר