אבני נזר אורח חיים רטו

[שבות] משום מצוה, וקשה לי לדעת הרמב"ם דהא דקושרין היינו בקשר אומן אף דבעלמא אסור אפי' אינו של קיימא. הרי דאף דאסור משום לתא דקשר התירו משום מצוה, והכי נמי דיש לומר כן בפקיקה: ב) ונראה ליישב דכי היכי דפקיקה אסורה משום בנין הכי נמי יאסור לפתוח משום סתירה. וגם איתא דפקיקה לא הותר רק משום מצוה יאסור הפתיחה, דהפתיחה אינו לצורך מצוה, וכיון שיאסור לפתחו, הרי בפקיקה מבטל כלי מהיכנו, דאינו רשאי להוציאו משם כל השבת, וביטול כלי מהיכנו הא אסור אפילו לצורך מצוה כדאיתא בגמרא (דף קכ"ח.) (דף קנ"ד:) דלא שרינן ביטול כלי מהיכנו משום צער בעלי חיים למאן דאמר צער בעלי חיים דרבנן, וכל שכן הכא שאינו רק לידע אם עבר הטומאה לעבר השני אם לאו דאסור לבטל כלי מהיכנו, אלא ודאי אפילו לדבר הרשות שרי לפקוק והוא הדין לפתוח ולא ביטל כלי מהיכנו כלל: ג) ועוד נראה ליישב דהנה לעיל בסוגיא דר' אליעזר ורבנן אזלי לטעמייהו בנגר הנגרר. ושם סבירא לי' לר' אליעזר דמונח אפילו במקדש אסור, ובמדינה בעינן קשור ותלוי וגבוה מן הארץ. ומשמע דהא בהא תליא דמשום דמונח אפילו במקדש אסור ובעינן קשור, החמירו במדינה ומצרכינן תלוי גם כן, ור' יהודה דסבירא לי' שם מונח מותר במקדש סגי במדינה בקשירה לבד, [ואנן קיימא לן התם דאף דמונח אסור במקדש במדינה סגי בקשור לבד דקיל קשור במדינה ממונח במקדש, ומכל מקום אי מונח מותר במקדש ודאי במדינה סגי בקשור לבד] ואם כן ר' יצחק נפחא דפסק הלכה כר' אליעזר על כורחין ס"ל מונח במקדש אסור ועל כורחך דהוא שבות חמור כמו שכתבו התוס' בדיבור המתחיל המונח דמדמי לי' לקנים ומקלות, ובקנים ומקלות כתבו התוספות (דף קכ"ג:) ובתוס' עירובין (דף ק"ב:) משום שהוא שבות גדולה גזרו אפי' במקדש, וכיון דשבות דהכא דמי לקנים ומקלות על כורחין גם משום שהוא שבות גדולה. ופשיטא שלא התירו לצורך מצוה: ד) ובהכי ניחא ליישב לר' ירמי' דסבירא לי' בין תלוי בין אינו תלוי והוא שקשור, איך יפרנס מתניתין דמדבריהם למדנו שפוקקין. וכבר הקשה כן בעל המאור ז"ל. ולפי מה שכתבתי ניחא דלר' ירמי' דבמדינה סגי בקשור. יש לומר דבמקדש גם מונח ויותר. ובמדינה נמי מותר מונח משום מצוה ולא קשה מידי: סימן רכו. מלאכת מכבה ומבעיר. א) כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ונחלקו תנאים פסחים ה": ר' נתן ור' עקיבא סוברים הבערה לחלק יצאתה ור' יוסי סובר ללאו יצאתה. ונראה לי למאן דאמר הבערה ללאו יצאתה אין תולדה למבעיר. שהרי תולדות ילפינן שבת (דף ע':) מדכתיב ועשה אחת מהנה מהנה תולדות. והאי קרא בחיוב חטאת כתיב. ובהבערה דללאו יצאתה ואין בו חיוב חטאת. לא קאי קרא דמהנה על הבערה: ב) ובזה יובנו דברי הגמרא פסחים (דף ה':) שמע מינה מדר' עקיבא תלת. שמע מינה הבערה לחלק יצאתה ופרש"י מדקרי לה אב מלאכה. ובהא דללאו יצאתה פרש"י שאינה כשאר מלאכות שהם בכרת ובמיתת בית דין. ומלשון כשאר משמע שגם הבערה מלאכה. ואיפוא פרש"י דמדקרי לה אב מלאכה מוכח דלחלק. הא אף למאן דאמר ללאו הוא מלאכה. אך הוא הדבר שדברתי. דלמאן דאמר ללאו יצאתה אין לה תולדות ואינה אב. מאחר שאין לה תולדות [וכן הוא בירושלמי דלא סגי מושיט משום שאין לה תולדה]: ג) וכהאי גוונא בפרק ג' דמכות כ"א אין חילוק מלאכות ביו"ט פרש"י דחילוק מלאכות נפקא לר' יוסי מאחחת מהנה דכתיב רק גבי חיוב חטאת. ולא נלמד מזה ליו"ט דאין בו חטאת. כמו כן לא נלמוד תולדות מקרא דאחת מהנה להבערה דאין בה חטאת אלא לאו: ד) ולכאורה הי' נראה דביום טוב ליכא תולדות מטעם זה. ובזה הי' ניחא לשון ר' עקיבא פסחים (דף ה'.) ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה. ולכאורה תיבת "אב" מיותר ואין נפקא מינה לראיית ר' עקיבא דתשביתו מערב יום טוב שהבערה אב דוקא. והי' לו לומר ומצינו להבערה שהוא מלאכה. ועיין לקמן סימן רל"ח אות יוד בסוף הדיבור ישוב לזה. אך אם תולדות אינם ביום טוב. הרי ראיית רע"ק רק במה שהבערה אב מלאכה: ה) ובזה הי' ניתא ליישב קושיית התוספות במס' שבת (דף צ"ה ע"א ד"ה הרודה) שיהי' מותר לבנות ביו"ט מתוך שהותרה במלאכת מגבן תולדה דבונה. ובתוספות תירצו דבאמת מותר מן התורה. רק מדרבנן משום עובדין דחול. כמו טחינה והרקדה. אך מה נעשה להרמב"ם שכתב דבונה ביום טוב לוקה. אך אם תולדות אינם ביום טוב. הא מגבן תולדה דבונה אין בכלל לא תעשה כל מלאכה דכתיב ביום טוב. ולא הוצרך להיתר אוכל נפש וקל להבין: ו) ועוד הי' מיושב דברי הרמב"ם בהא דאמר רבא שבת (דף ע"ג:) הי' לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה משום חורש. ולשון הגמ' "משום" משמע תולדה לחורש או לבונה. והרמב"ם חילק בין הפרקים. שבשדה כתב שהוא תולדה לחורש. ובבית כתב שהוא בונה ממש. עיין שם פרק ח' הלכה א'. ופרק יוד הלכה ב'. ונושאי כליו לא ביארו מנין לו דבר זה. ומצד הסברא מאחר שבלשון אחד אמרם רבא שניהם דין אחד להם: ז) אך לפי מה שכתבתי יש לומר דבאמת לשון משום משמע תולדה. אך בבית הי' לו הכרח דאשויי גומות הוא אב מלאכה. שהרי בשבת (דף צ"ה.) המכבד והמרבץ. הזיד ביום טוב לוקה ארבעים. ובגמ' שם דהחיוב משום אשויי גומות. ואי הוה רק תולדה איך ילקה ביום טוב: ח) אך כל זה לפלפולא ופטפוטי דאורייתא טבין. אבל באמת מפורש ביבמות (דף קי"ד)