אבני נזר אורח חיים רה

יש לעיין אם על כל פנים אסור מדרבנן משום לתא דבנין אפילו לא נתן שני הטיט. או דוקא בשנתן אחר הטיט כמו אחד נותן הקדירה והשני האור דהראשון פטור אבל אסור אף דלא עביד מידי. אלא משום דאחר כך נעשה על ידו מלאכה אסור מדרבנן. אבל נתינת האבן לבד בלי נתינת הטיט אחר כך. אין בו אפילו שבות: ב) הנה במסכת ביצה (דף ל"א:) באוירא דליבני משמע מר"ן שם במשנה דאין בסתירתו איסור רק משום טלטול. אך דעת הריטב"א עירובין (דף ל"ד:) דיש באוירא דליבני איסור סתירה דרבנן. ואוירא דליבני היינו לבנים בלא טיט. וכן משמע בתוס' ביצה שם בדיבור המתחיל אמר ר' זירא דמכאן ראי' דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש. וקשה דהא קיימא לן כרבנן דאסרו. וצריך לומר דרבנן אוסרים משום סתירה ובצל"ח שם כתב דהא דמודו רבנן בחותמות שבקרקע ביום טוב חותך ומתירים סתירה דרבנן משום שמחת יום טוב. ובאוירא דליבני אוסרים. היינו משום דבאוירא דליבני איכא שני שבותים. דמלבד איסור סתירה יש איסור טלטול מוקצה יעוין שם. וקשה לי דאם כן כשהקשה הש"ס לשמואל דאסור לחתוך חותמות שבקרקע ביום טוב] מברייתא זו דמודי רבנן בחותמות וכו' משני הש"ס שמואל דאמר כי האי תנא דתניא חותמות שבקרקע לא חותך אפילו ביום טוב. ושבכלים בשבת אינו חותך וביום טוב חותך. ומקשה הש"ס דהא שמואל מתיר לחתוך חותמות שבכלים אפילו בשבת וברייתא אוסרת בשבת. ומשני ברייתא כר' נחמי' דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. ומקשה אם כן ביום טוב נמי ליתסר. דהא ר' נחמי' אוסר להסיק בכלים ביום טוב. ומשני תרי תנאי אליבא דר' נחמי'. עד כאן, והשתא לדברי הצל"ח דרבנן דאוסרים באוירא דליבני ומתירים בחותמות שבקרקע הוא משום דשני להו בין שני שבותים לשבות אחד. אם כן מה ראי' לשמואל מהאי תנא. אימא דהאי תנא סבר גם כן כברייתא דלעיל דחכמים מודים להתיר בשבות אחד. אלא משום דהאי תנא ר' נחמי' הוא דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו איכא נמי שני שבותים. ובחותמות שבכלים דליכא איסור סתירה מתירים איסור דר' נחמי' דטלטול כלי שלא לצורך תשמישו משום שמחת יום טוב. ולא נצטרך לומר דר' נחמי' מחלק בין שבת ליום טוב בדין אין כלי ניטל אלא לצורך ותרי תנאי אליבא דר' נחמי': ג) והא דאין מסיקין בכלים לר' נחמי' ולא שרינן משום שמחת יום טוב. היינו משום דבהסקה נמי יש שבות דסתירה אף לדעת בעל ספר יראים דאין בכלים כלל משום בנין וסתירה. מכל מקום על כורחין שבות איכא כדמוכח מהא דאסור לבטל כלי מהיכנו משום דמחזי כסותר אלא דהתירו משום שמחת יום טוב וכמו שכתב באור זרוע הלכות ערב שבת עיין שם. ואם כן לר' נחמי' הוה לי' שני שבותים ואסור. וכל שכן לשיטות הגאונים ותוספות דיש בכלים משום סתירה גמורה וטעמא דמסיקין בכלים משום דאינו על מנת לבנות מכל מקום שבות מיהו איכא והוי לר' נחמי' שני שבותים ואסור. אבל לדידן דלית לן דר' נחמי' חותמות שבקרקע מפקיע וחותך וקשיא לשמואל: ד) והנראה לי בזה דהא דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו לאו איסור טלטול בלחוד הוא אלא דלצורך תשמיש שאינו מיוחד לו. הוה לי' מוקצה והוא כמו משתמש במוקצה. ודומה לאיסור אכילת מוקצה. ולא שייך להתיר איסור זה לצורך שמחת יום טוב. דזה כל האיסור אכילת מוקצה ביום טוב דאוכל נפש הוא ואסור: ה) וכן משמע בעירובין (דף ל"ה) דמוקי מתניתין במנעל וקטיר במיתנא ור' אליעזר סבירא לי' כר' נחמי' דאין סכין ניטל אלא לצורך תשמישו. וקשה הא יכול ליטלו לצורך תשמישו. ושוב יכול להשתמש בו מה שירצה כמו לר' יצחק דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. אם צריך למקומו יכול אחר כך להשתמש בו אפילו לדבר אחר שאינו ניטל. וכן קיימא לן בכלי שמלאכתו לאיסור. דאם נטלו לצורך מקומו יכול אחר כך להוליכו למקום שירצה. אלא ודאי הא דר' נחמי' משום מוקצה ויש איסור בתשמיש לבד הטלטול. ואף שכבר טלטלו יש איסור בתשמיש: ו) וכן משמע באבן העוזר שם שכתב ליישב דעת הרע"ב דהכא איכא שני שבותים בפעם אחת על כן אסור בבין השמשות, וקשה הא הנטילה רק שבות אחד ומותר בבין השמשות. ושוב מותר לעשות בו מה שירצה. כיון שהנטילה היתה בהיתר. דומה לכלים שמלאכתם לאיסור שניטלו לצורך מקומו. וכן בהא דר' יצחק כשנטלו לצורך מקומו כנ"ל. אלא ודאי הא דר' נחמי' מילתא אחריתא הוא. משום תשמיש מוקצה. והא דמוקי בשבת קמ"ו. מתניתין דשובר אדם חבית לאכול ממנה גרוגרת כר' נחמי' ודוקא גרוגרת דרוסות דצריך לסייף לחתוך בהם הגרוגרות. וקשה דמכל מקום איכא בשבירת חבית משום תשמיש מוקצה. לא קשיא. דהא אינו נהנה בחבית אלא בגרוגרת ואינו משתמש בסייף רק לאכילת הגרוגרת ולגרוגרת הסייף מיוחד ודו"ק: ז) יצאנו קצת מעיקר השיטה שאנו עוסקין בה. ונחזור לענינו של דבר. שדבר זה דנתינת אבן בלא טיט במחלוקת שנוי'. שדעת הר"ן שגם מדרבנן אין איסור. אך לדעת הריטב"א ומשמעות התוספות וכן כתב הצל"ח דנתינת אבן בלא טיט אסור מדרבנן: סימן רטו: דין בנין באדם ושאר בעלי חיים: א) בפרק המצניע (דף צ"ה.) גודלת ופוקסת משום בונה. וכי דרך בנין בכך אין כדדריש ר' שמעון בן מנסיא ויבן האלקים את הצלע מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם. משמע דיש תורת בנין באדם. אך בנדה (דף מ"ה:) משמע דלא קיימא לן כדרשא זו דיליף מהאי קרא דנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש. ונעשית גדולה שנה אחת קודם לאיש עיין שם. והא דמייתי הש"ס הא דר' שמעון בן מנסיא היינו אליבא דר' אליעזר דמחייב חטאת. ולדידן הוא באמת רק מדרבנן, וידוע דברי הרא"ם דאף דאין בנין בכלים מדרבנן אסור, והוא הדין דיש לומר כן באדם דאף דאין בו משום בנין מן התורה מדרבנן אסור: