אבני נזר אורח חיים רא

ור' עקיבא אית לי' גם כן מסיקין ביום טוב. והא ר' עקיבא לית לי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כמבואר פרק קמא דפסחים ה':. דלא קשיא לפי מה שביארנו בשמעתא דמתוך דדוקא בהבערה לית לי' לר' עקיבא מתוך. דהבערה עצמו אינו אלא מכשירין ואינו מותר אלא משום דאי אפשר לעשות בערב יום טוב והוא דחוי' לא הותרה. וכשאינו לצורך כלל מפני מה ידחה יעוין שם באריכות לקמן בה' יו"ט. אבל במלאכות שהם באוכל נפש עצמו גם ר' עקיבא אית לי' מתוך: יט) אך נראה להביא ראי' דאפילו בדבר שצריך חיזוק ואומנות דחשיב כעושה כלי מחדש אף על פי כן אין בנין בכלים. דהנה בביצה (דף ל"ב:) בנין קבע אסרה התורה בנין עראי לא אסרה התורה. פרש"י שאינו להתקיים. היינו שאין דעתו וכוונתו שיתקיים ודעתו לסתרו. ובודאי שאין הפירוש שעומד לסתור מעצמו דהא בגמרא קאמר זה על אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביד דמדאורייתא מותר משום שהוא בנין עראי. ובודאי אם יניחם במקומם לא יסתרו מאליהם. והכי דייק לישנא דרש"י שאינו להתקיים ולא קאמר שאינו מתקיים ובכותב דתנן במתניתין שאינו חייב אלא אם הוא דבר המתקיים יש מחלוקת אם אינו מתקיים על ידי אדם כמבואר אצלינו במלאכת כותב סי' ר"י]: כ) איברא דלכאורה קשה על זה ממחזיר מטה של טרסיים חייב חטאת [בשבת דף מ"ז.] ופרש"י טרסיים הולכין מעיר לעיר למלאכתן ונושאין עמהם מטות של פרקים, ואם כן הרי דעתן לפרקם בשעה שילכו לעיר אחרת. וכן מפורש בירושלמי פרק כלל גדול. ובפרק הבונה. בנין לשעה בנין. ומוכח כן ממשכן שהי' מפרקין אותו במסעות וכן הוא בגמרא דידן (דף ע"ד,) כדבעי למילף קשירה ממשכן שכן קושרים ביתדות אהלים מקשה האי קושר על מנת להתיר הוא. הרי דבנין משכן חשיב לשעה. ואם כן קשה בנין שאינו להתקיים אמאי פטור: כא) ונראה ליישב על פי מה שכתב הרשב"א בביאור דברי התוספות בדבר שצריך חיזוק ואומנות יש בנין בכלים. וכתב הרשב"א דחשיב כעושה כלי מתחילה דחייב משום דהיינו עייל שיפתא בקופינא דמרא דחייב משום בונה. והכא נמי כיון שנתפרק ואין הדיוט יכול להחזירו בטל שם כלי מיני' לגמרי וחשיב כשמחזירו כעושה כלי מחדש. והכי נמי להיפוך כלי שלם ודעתו לפרקו אם צריך אומן לפרקו חשיב עתה בנין קבע. ואחר כך כשמפרקו מילתא אחריתא הוא ולא בטל מיני' שם קבע מתחילה. כי היכי דלא מהני דעתו להחזירו שלא יתבטל ממנו שם כלי. ודוקא אם הדיוט יכול להחזירו הוא דמהני דעתו להחזירו שלא יתבטל ממנו שם כלי. שאם אין דעתו להחזירו אף אם הדיוט יכול להחזירו נתבטל ממנו שם כלי לגמרי כדאיתא בכלים סוף פרק י"ח ומייתי לה בברכות (דף נ':)] הכי נמי להיפוך כשצריך אומן לסתרו לא נתבטל ממנו שם קבע בעודו בבנינו: כב) ועל כן במשכן שבודאי הי' צריך עבודה גדולה לסתרו נחשב בנין. והוא הדין המחזיר מטה של טרסיים דכתבו התוס' ריש פרק הבונה דחייב משום בונה שצריך חיזוק ואומנות להחזירו והוא הדין לפרקו על כן לא איכפת לן בדעתו לסתרו. וכי מחלקינן בין קבע לדעתו לסתרו ברפוי שאין צריך עבודה ואומנות לסתרו. דבמבטל לי' לעולם חייב בקרקע כדאיתא ריש הבונה בנדבק עליון דחייב בהנחה בעלמא אפי' בלא טיט אף שאין בו שום חיזוק אלא משום דמבטל לי' התם הוי בונה. [רק באמצע שאין דרך בנין בלא טיט פטור] וכן בתוספות בבא בתרא (דף כ'.) שבת (דף מ"ד:) בהא דפקקו המאור בטפית. כתבו וליכא למימר דביטלו הספיח. דאם כן הוה לי' בונה בשבת וחייב. הרי דכשביטל לעולם חייב אפי' ברפוי. דאם לא כן הוה מצי לאוקמי בריפוי. אלא ודאי בטלו לעולם חייב, וכי לא בטלו ברפוי הוא עראי ופטור. אבל בחזק לעולם חייב ואפילו לשיטות האחרים שהביא הר"ן דאפילו במיהדק פטור למאן דאמר אין בנין בכלים היינו משום דסבירא להו דלמאן דאמר אין בנין בכלים אפילו העושה כלי מתחילה פטור. ורב דאמר עייל שיפתא בקופינא דמרא חייב סבירא לי' יש בנין בכלים. אבל בהא מודה דכשצריך חיזוק חשיב כעושה כלי מחדש והוא הדין להיפוך כשצריך אומן לסתרו חשיב קבע אף שדעתו לסתרו: כג) ובשלח ערוך אורח חיים סימן שי"ד סעיף יוד בדף שמשימין לפני התנור ושרקו בטיט מותר להסירו בשבת הואיל ואינו להתקיים כלל. צריך לומר דמכל מקום בקל יכול לסתור הטיט. ותדע דמבטל כלי מהיכנו דאסור דהוי כבונה כאילו מחברו בטיט וכתבו התוספות שבת (דף מ"ג.) בדיבור המתחיל בעודן עליו דאף דמותר לאחר שכבה אסור וחשיב ביטול כלי מהיכנו. ואף שאין בנין זה עומד להתקיים דלאחר שכבה יפסוק הבנין חשיב בנין. ועל כורחין בדף הטעם דבקל יכול להסירו ודו"ק: כד) נתברר מהנ"ל דמטה של טרסיים לשיטות התוס' אין נפקא מינה מדאורייתא אם יש בנין או אין בנין. דבחזק לעולם חייב. וברפוי אפילו למאן דאמר יש בנין בכלים פטור משום דהוי עראי. ואפילו בקרקע כהאי גוונא פטור. אך לדעת אחרים שהביא הר"ן נפקא מינה במיהדק היכי דצריך חיזוק ואומנות אך לא תקע. דלמאן דאמר אין בנין פטור. ולמאן דאמר יש בנין חייב: כה) ונראה לי להביא ראי' לדעת אחרים שבר"ן מהא דאיתא בפרק קמא דביצה בהא דמקשה אמתניתין דהשוחט ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה. בית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד יום. אלמא גבי שמחת יום טוב בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא. ורמינהו בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין בשבת, ובית הלל מתירין אף להחזיר. וקאמר בשלמא דבית שמאי אדבית שמאי לא קשיא התם איכא דקר נעוץ הכא ליכא דקר נעוץ, ופרש"י הכא אין טעם להיתר כיון דסבירא להו לבית שמאי יש בנין בכלים עיין שם. והרי תריסין אלו תמיד מסלקין אותן ביום ומחזירין אותן בלילה. והוה לי' בנין עראי שאינו להתקיים. כמו פקק החלון דחשיב סוף פרק כל הכלים בנין עראי. הואיל פעם פוקק פעם פותח. אף דמבטל לי' התם להיות פוקק בו תמיד כדאיתא סוף פרק הישן עיין שם. אלא משום שפעמים פותח אף שאחר כך חוזר וסוגר בו חשיב לי' עראי, הכי נמי הני תריסין עראי נינהו. ואם כן לשיטות התוספות אין נפקא מינה בזה אם יש