אבני נזר אורח חיים קצו

מתקיים לא הוי מלאכת מחשבת. וכיוצא בזה חילק הטורי זהב לדעת הרמב"ם דלכלאים הוי תפירה חיבור אפילו לא קשרן ואינו מתקיים דדוקא לענין שבת בעינן קשרן דמלאכת מחשבת בעינן. אך הדבר הקשה לדעת הרמב"ם למה פטרה המשנה הכותב בדבר שאינו מתקיים. דהא אפילו בגט לאו כתיבה הוא, וטפי הי' למשנה לשנות דין הכותב על גבי דבר שאינו מתקיים. דהא בגט כשר ואף על פי כן בשבת פטור. וממילא היינו לומדין דין הכותב בדבר שאינו מתקיים בקל וחומר. והשתא שהמשנה שנאה דין הכותב בדבר שאינו מתקיים דפסול בגט. משמע הא הכותב על גבי דבר שאינו מתקיים דכשר בגט גבי שבת נמי כתב הוא. ומשמע מזה כדעת רוב הפוסקים דאין חילוק בין שבת לגט. ואף בגט אם כתב על גבי דבר שאינו מתקיים הגט בטל. וכן פסק הפר"ח באבן העזר סימן קכ"ד סעיף ב': יא) שם. וכן המוחק אינו חייב עד שימחוק כתב העומד מעל גבי דבר העומד. יש לדקדק למה לא אמר גם כן על מנת לכתוב כתב העומד. וכעין שכתב הרא"ש במתיר דסבירא לי' דאינו חייב אלא בעל מנת לקשור. וכתב דאינו חייב אלא במתיר קשר של קיימא על מנת לקשור קשר של קיימא: יב) ונראה מזה דרמב"ם סבירא לי' כדעת רש"י דבכל הני דפטור שלא על מנת כו' הטעם משום מקלקל. וכן משמע מהא דכתב הרמב"ם פרק א' הלכה י"ז כל המקלקלין פטורין כיצד הרי שחבל וכו' דרך השחתה או קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה עד כאן לשונו, הנה דהפטור רק משום מקלקל ולא שבעצמותו אינו מלאכה וכמו שהארכנו בביאור מלאכת המתיר] ועל כן בעל מנת לכתוב כתב שאינו מתקיים ומכל מקום הוא מתקן לשעתו חייב. דמכל מקום לאו מקלקל הוא אלא מתקן והוא צריך לתיקון זה: יג) ומכל מקום נראה במחק אות אחת או נטף שעוה וסילקה. דהחיוב משום שהוא על מנת לכתוב שתי אותיות. בודאי בעינן על מנת לכתוב בדבר המתקיים. ומשום דבמוחק שתי אותיות חייב אפילו לא כוון לכתוב בדבר המתקיים. לא פסיקא לי' לרמב"ם לומר על מנת לכתוב בדבר המתקיים: סימן רי. א) כתב הלבוש דספרים שכותבין על צד הדפים או על גביהן אסור לפותחן דאז האותיות מופסקין. וכשפותח הוי מוחק על מנת לכתוב כשחוזר וסוגר וכשסוגר מחויב משום כותב. והוא קרוב לחיוב חטאת. והטורי זהב השיג עליו מהא דכתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי חייב. כתיבה הוא אלא שמחוסר קריבה. והכא נמי אף בשעה שפותח שם אותיות עליהם דאינו מחוסר אלא קריבה לסגור הספר. ואין לומר דהתם לחומרא. דגם קולא נוכל ללמוד מהתם. דכמו אם הי' שני אותיות כתובים אחד בטבריא ואחד בצפורי. ובא זה וקירבם פטור. הכא נמי כשסוגר פטור. וכן כתב הרמ"א בתשו' סימן קי"ט: ב) ובעיני הדברים תמוהים. דמה שהביא ראי' מהא דלא מחייב על הקירוב הוא פלא. דגדולה מזה תנן כתב אות אחת סמוך לכתב פטור. פרש"י הי' אות אחת כתובה ובא זה וכתב אות שני. הנה בזה אין טעם לפטור משום דרק מחוסר קריבה. דבזה הי' מחוסר כתיבה ואף על פי כן פטור. דלא עשה אלא חצי מלאכה. דכבר הי' אות אחת. ומוכח דבמה שכתב אות שני סמוך לראשון לא נחשב כאילו עשה כל המלאכה. ואם כן בהי' שני אותיות כתובים וקירבם הרי לא ( עשה אפילו מקצת מלאכה. ואין כאן סרך חיוב. ואפילו איסורא ליכא: ג) אבל בדינו של הלבוש בסוגר הספר דבשעה שהי' פתוח לא הי' שום אות שלם. ואיתא בתוספתא הי' שני נקודין וגמרם חייב. הרי דבגמר האות נחשב כאילו כתב כל האות. וכן פסק הרמ"א באבן העזר סימן קכ"ה סעיף ד' וזה לשונו ולא מקרי חק תוכות אלא בשכל האות נעשה כך. אבל אם צריך עדיין לתקן שיהי' אות כשר. הרי דבגמר כאילו כתב כל האות (וכמו הי' חצי קנה פגום וגמרו דחשיב כאילו שחט כולו] ומשום דקודם שנגמר כיון שלא הי' צורת אות עליו. כאילו לא הי' כתוב כלום. ועל כן בעוד שהי' פתוח שהי' חצי אות בזה וחצי אות בזה נחשב לא כלום. וכשסוגר כאילו כתב כל האות. [ואין לומר עוד דמכל מקום הסגירה לאו מעשה כתיבה הוא. הא חק תוכות בודאי לאו כתיבה הוא ואף על פי כן בשבת חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמו שכתבו האור זרוע והר"ן. או כמו שכתבתי לעיל סי' ר"ז דמכל מקום הוי תולדה דכותב. והכי נמי יש לומר בקירוב החצאי אותיות עד שנעשה אות שלם]: ד) מעתה גם תחילת דבריו שהביא ראי' מכתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי חייב דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה נמי לאו ראי' דהכא מחוסר כתיבה. ודאי הוא מחוסר מעשה. ודוקא בכתב אות אחת בטבריא ואחת בצפורי. ואפילו תימא דחשיב מחוסר הא לאו כתיבה הוא כנ"ל. על כן לא חשיב מחוסר מעשה דהוה מחוסר קריבה בלבד. אבל הכא אם תמצי לומר דחשיב מחוסר יהי' הסגירה כתיבה כנ"ל. ומחוסר כתיבה ודאי מחוסר מעשה. וחשיב מחיקה בשעה שפותח וכתיבה בשעה שסוגר: ה) ואין לומר דמהיכי תיתי לומר דחשיב מחוסר ויחשב כתיבה. ועל כן תחשיבהו מחוסר סגירה כמו מחוסר כתיבה. אדרבא נאמר מחוסר קריבה לאו מחוסר מעשה. ממילא הסגירה לאו כתיבה ולא הוי מחוסר כתיבה אלא מחוסר קריבה דלאו כמחוסר מעשה דמי. ליתא דכן מוכח מתשו' הרשב"א סימן תרי"א הובא ביתה יוסף אורח חיים סימן ל"ב באות שנדבקה אחר כתיבה כשרה בלא גרירה. הואיל וראוי' לגרירה אין גרירה מעכבת. אבל אם נדבקה בתחילת כתיבה שלא נעשה אות מעולם אפילו גרירה לא מהני דהוי חק תוכות. וצריך להבין כיון דבראוי' לגרירה סגי. אם כן גם אם בתחילת כתיבה נדבקה נעשה אות משום דראוי' לגרירה. ולא חשיב חק תוכות כשגורר דגם בתחילה הי' אות כנ"ל. וצריך לומר כיון דבעצמותו אינו אות רק משום דראוי' לגרירה תחשבנו אות. והרי כל זמן שלא חשבתו אות אינו ראוי' לגרירה כלל. הכא נמי בנידון דידן. עתה אינו אות. רק משום דראוי לקרב תרצה לחשבו אות. והרי כל זמן שלא חשבתו אות הוא מחוסר מעשה כתיבה ודו"ק: