אבני נזר אורח חיים קפז

מייץ סכנתא הוא ועברינן לי' פשיטא מדמחללין שבתא עלי' סכנה היא. והא הכא כבר הוסר עור המילה ואף על פי כן הוי חילול שבת במה שיוצא דם על ידי המציצה. וכן סוגיית הש"ס חולין (דף מ"ו:) בשאר שקצים ורמשים עד שיוצא מהם דם ובשיצא דם מיהו חייב אף שאין להם עור. והרמב"ם דחאה מהלכתא. מיהו ההוא דמציצה חשיב חבלה מוכח כההוא דחולין דאף בלא עור הוי חבלה. ואפשר דהא נמי חבורה שאינה חוזרת כיון שאותו דם לא ישוב עוד. או אפשר שגם בבשר לא ישוב עוד דם להיות כמקודם. ומכל מקום דברי הרמב"ם צריך עיון: ז) והבעל המאור פרק האורג כתב דחובל וצריך הדם לכלבו פטור. שאין החבלה בדם אלא בבשר ומקלקל בבהמה שהחבורה בה. [פירוש דאף דר' יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה מודה הכא דמקלקל הוא כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור אפילו לר' יהודה]. עוד כתב שם דמילה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דעיקר החבלה בערלה ואין תיקון אלא באיש ולר' יהודה שפיר הוי מלאכה. [ואף דמקלקל הוא בערלה חייב לר' יהודה. כאן דצריך לקלקול זה כמו קורע על מתו דחייב לר' יהודה. ולא דמי לחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דאין העפר מכח קלקול הבית]. ולכאורה דבריו סותרים זה את זה דלעיל כתב שהחבורה בבהמה והכא נמי נחשוב החבלה באיש שמתקן בו וצריכה לגופה: ח) ונראה שדעת בעל המאור שתרי גווני חובל. האחד שנוטל מקצת בשר מהחי חייב משום דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. שהרי המית אותו מקצת בשר שחתך [וכדברי תוס' רי"ד] הב' שלא חתך בשר רק הוציא דם דבזה לא שייך טעם הראשון. רק כמו שכתבו התוס' משום שהדם הוא הנפש חשיב נטילת נשמה. על כן בהוציא דם מבהמה חיובו משום נטילת נשמה מבהמה על כן לא הוי צריכה לגופה אלא אם כן צריך לבהמה כעין שהי' במשכן שהי' צריכים להאלים ששחטו ונטלו מהם נשמה [וזה דלא כתוס' פרק האורג (דף ק"ו) דיבור המתחיל בחובל] ובמילה אין עיקר כוונתו להוציא דם דבמל ממש סבירא לן שאין חיוב להוציא דם. הגם שמשמע בההיא דהצצתי בו ולא הי' בו דם ברית דמצוה להטיף דם ברית. מכל מקום אין חיוב ואין עיקר כוונתו לכך. על כן אינו חייב רק על שהמית הערלה: ט) ונראה לי ראי' לבעל המאור דבמה שהבהמה חבולה לא חשיב נטילת נשמה זולת אם הוציא ממנה דם. מירושלמי דחבורה חייב אפילו שלא לצורך ושחיטה אינו חייב זולת לצורך. והרי כששחט חבל בבהמה. על כורחין דאינו חייב כשחבל בבהמה רק כשהוציא דם. ואפילו יצא דם בשחיטה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. רק כשחתך בשר מבהמה חייב משום דמה לי קטלה כולה וכו': סימן קצט. מלאכת כותב. א) בש"ס פרק הבונה (דף ק"ג.) פלוגתא דתנאי תנא קמא דמתניתין סובר הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד [שתיהן אלפין] בין משתי שמות [אל"ף בי"ת] בין משתי סמניות [אחת בדיו ואחת בסקרא] בכל לשון חייב. תנא קמא דברייתא סובר דאינו חייב אלא בשתי אותיות משני שמות שהם תיבה שלימה. ועל כן אינו מחייב אלא בשם משמעון. אבל שש מששך לא מחייב הואיל והם משם אחד היינו אות אחד כפול. ובכותב י"צ מיצחק לא מחייב הואיל י"צ אינו תיבה שלימה. ר' יהודה דברייתא מחייב בשש מששך. הנה שמחייב באות כפולה. ר' יוסי מחייב אפילו רשם שני רשמים. שחיוב כותב משום רושם. והרמב"ם בפי' המשניות כתב דלר' יוסי כותב אב בפני עצמו רושם אב בפני עצמו ובכותב תיבה שלימה חייב משום כותב ובכותב שתי אותיות שאינם תיבה חייב משום רושם. ובזה מיושב דקדוק התוס' (דף ע':) דקאמר לר' יוסי שם משמעון. וכתבו התוס' שם משמעון לאו דוקא דלר' יוסי חייב אפילו בשני שריטות. ולרמב"ם ניחא דנפקא מינה שחייב משום כותב. ובשני שריטות חייב משום רושם. ר' שמעון סובר אף שם משמעון פטור עד שיכתוב כל שמעון. ואף שמחייב באורג שני חוטין מבגד. נראה דהיינו טעמא הואיל י"צ מיצחק אינו חייב די"צ לאו מלאכה רק שם שהוא תיבה שלימה. וזה צריך לכתוב שמעון ואין נפקא מינה אליו אם שם תיבה שלימה אי לא הוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור לר' שמעון. [ודוקא באורג שני חוטין דאם אינו רוצה לארוג בפעם זאת יותר. הוי מלאכה שלימה שאין אדם אורג בגד ביום אחד. ומתחיל ועושה כדי קיום. כמו שפרש"י בדיבור המתחיל שם. רק משום שרצונו לארוג יותר הוה אמינא דאינו חייב אלא אם כן אורג כל מה שבדעתו. כמו שפרש"י בדיבור המתחיל את כולו. ונפקא לן מקרא דמאחת דהואיל והיא מלאכה כשאינו רוצה לארוג יותר אף עכשיו באריגת שני חוטין אלו חייב], ובירושלמי איתא דלר' יהודה אם כתב שתי אותיות משני שמות שאינם תיבה פטור. עוד קאמר שם לרבנן שתי אותיות שאינם תיבה חייב. אות אחת כפולה והם תיבה שלימה פטור: ב) ורמב"ם פוסק בין אות אחת כפולה והם תיבה. בין שתי אותיות אפי' אינם תיבה חייב. וכן פסק המאירי. ולכאורה הוא דלא כמאן, [דאין לומר כתנא קמא דמתניתין. דאיהו לא מפליג בין אות אחת כפולה בין שתי אותיות דקאמר בין משם אחד בין משני שמות ועיין רש"י והמאירי שיתבאר לפנינו]: נ) ונראה דהרמב"ם הוכיח מדקאמר שם בגמרא וכי תימא אל"ף אל"ף דאאזרך איכא בינייהו דתנא קמא פוטר ופרש"י תנא קמא דמחייב בשש תת והיינו ר"י דהוא תנא קמא דר' שמעון. ומדקאמר אל"ף אל"ף תנא קמא פוטר ולא קאמר רבותא יותר אל"ף גימ"ל משמע דר' יהודה באל"ף גימ"ל מחייב. ודלא כירושלמי ופוסק כר' יהודה: ד) אך זה אינו אלא לפרש"י דתנא קמא היינו ר' יהודה. אך התוס' כתבו אל"ף אל"ף לאו דוקא דאפילו שש תת פטור אלא משום דר' שמעון נקטי' דאפילו בהא מחייב. הנה דס"ל שהוא תנא קמא דברייתא ממש. ואיהו בודאי פוטר גם אל"ף גימ"ל דלא מחייב אלא שם שהוא תיבה שלימה אלא משום דר' שמעון אפי' באל"ף אל"ף מחייב. הן אמת דתירוץ זה משום דר' שמעון אינו מתיישב באל"ף גימ"ל.