אבני נזר אורח חיים קפו

וגם מה דקאמר שם דג מקרטע איכא בינייהו שמפרשים התוס' בין לבית שמאי לר' עקיבא. משמע דאם לא כן לא הוי טרחו אמוראי לפרושי אליבייהו כיון שאין הלכה לא כבית שמאי ולא כר' עקיבא. אולם הרמב"ם שפסק בעיא דר' חסדא אף שפסק כבית הלל אין ראי' מבעיא דר' חסדא: לג) אבל בזה אין דבריו מובנים כלל דמהיכי תיתי לומר דטרפה עדיף מאינה יכולה לחיות ומסתבר כפרש"י. ואם כן כיון דבעיא דר' חסדא אליבא דר' עקיבא משמע דסבירא לי' כוותי' ועיין בתשו' הר"ן סימן מ"ט שכתב דבכולא תלמודא אמרינן דכי שקלו וטרו אמוראי אליבא דחד תנא משמע דסבירא להו כוותי' עיין שם. וכל שכן הכא דבעי אליבי' ולא קאמר לר' עקיבא מאי רק סתמא. משמע אליבא דהלכתא מיבעיא לי' הגם שראיתי בים של שלמה שפירש כפרש"י ומכל מקום פוסק כבית הלל. נראה לפי עניות דעתי כמו שכתבתי] מעתה אין ראי' כלל מדגים. דשאני דגים שחשובים כמתים קצת שמטמאים טומאת אוכלין. ומסברא אין לנו לומר בטרפה חשיב נטילת נשמה מעכשיו: לד) העולה מזה לדעת רש"י ותוס' דמסתבר כוותייהו אם עשאה טרפה שלא תוכל לחיות אין חייב משום נטילת נשמה. והוא הדין אם נחרה דאין חייב עד שתמות. רק בישראל ששחט טמאה כיון שמטמא טומאת אוכלין נלמד משולה דג מן הים דכיון שיבש בו כסלע דאין יכול לחיות חייב. והכי נמי בזה. דלא מסתבר לומר דדגים שאינם יכולים לחיות כיון שאסיפתן זהו שחיטתן חשיב כמו ישראל בטהורה דמתה לגמרי חשובה. כיון דלב"ה אפילו טומאת אוכלין לא מטמאו. מהיכי תיתי נפליג מחלוקתן. ועוד דשמואל השולה דג סתמא קאמר ולאו דוקא טהור. ואם כן לא עדיף מישראל בטמאה ואף על פי כן חייב. וכמו שכתבנו לעיל אות ט"ו: לה) אך בנחרה נראה לי דפטור כיון שמשמע בתוס' דבעשאה טרפה לא חשיב נטילת נשמה ובדג חייב. על כורחין החילוק משום דדגים חשובים כמתים לענין טומאת אוכלין. אם כן אין ללמוד נחירה משחיטה: לו) קיצור כל הנ"ל דישראל בטמאה ובא אחר וגמרה והמיתה לגמרי השני גם כן חייב וישראל בטהורה ובא השני וגמרה. הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים דלדעת הרמב"ם וסייעתו דכחי' לכל דברי' השני חייב. ולדעת התוס' דישראל בטהורה כמתה חשובה השני פטור. זה דין השני. ודין הראשון. השוחט בהמה טהורה ואפילו טמאה אף שמפרכסת כבר נתחייב [אם היתה טרפה להרמב"ם נראה שאינו חייב אלא כשמתה ודו"ק] אבל אם נחרה או עשאה טרפה אינו חייב אלא כשמתה [ובעשאה טרפה יש לומר דאף כשמתה בו ביום פטור דגרמא בעלמא הוא] לבד מהרמב"ם שסבר דבשעשאה טרפה נמי חייב משום נטילת נשמה: סימן קצח. א) בירושלמי פרק במה מדליקין חבורה. אב שלה לצורך והיא שלא לצורך [פי' דחבורה תולדה דשוחט ושוחט גופי' אינו חייב אלא כשמתקן. ואיך יתחייב בחבורה כשמקלקל] אתפלגין ר' לעזר ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר חבורה תולדה וחורנא מחליף [פי' וסבירא להו כמאן דאמר חבורה עיקר]. וקשה לי דאם כן מאן דאמר מקלקל בחבורה חייב מודה בשוחט דפטור. אם כן מה הקשו התוס' והרמב"ן אהא דפטר ר' שמעון בהריגת המזיקין משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. הא אפילו מקלקל בחבורה חייב לר' שמעון. הא בשוחט פטור: ב) על כן נראה לי להוכיח מכאן דדוקא בשוחט קאמר בירושלמי דפטור שלא לצורך והיינו כל זמן שלא מתה או שפרכסה עד מוצאי שבת אבל הרגה ודאי הוי אב וכמו שכתבתי: ובזה יובן מחלוקת ר' לעזר ור' יוחנן דחד אמר חבורה אב שמוציא דם הוא הנפש והרי מקצת נפש זה מוציא לגמרי [וכן לשיטת תוס' רי"ד שיתבאר לפנינו] אבל שוחט שהחיוב משום סופו למות. הרי לא הוציא הנפש כעת לגמרי שעדיין נפשה בה הוה רק תולדה. ואחרינא סבירא להו להיפוך דשוחט אב שמוציא כל הנפש אף שלא הוציאה לגמרי וחבורה שלא הוציא אלא מקצת נפש תולדה: ג) הסכמת רוב המחברים דחיוב חובל משום נטילת נשמה. וכן הוא בירושלמי להדיא בכמה מקומות. א' הנ"ל. ב' פרק כלל גדול ר' שמעון בן לוי אמר חבורה אב שחיטה תולדה. ג' שם המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום: ד) ובתוס' פרק כלל גדול זה לשונם ונטילת הדם היינו נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש. אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש אותו הדבר שחובל בו דגבי דם בתולים מה צריך לחלישות האשה ובמילה מה צריך לחלישות התינוק אלא לנטילת הדם קרי נטילת נשמה עד כאן לשונם. וקשה לי קצת לפירוש זה הא דאמר בפרק שמונה שרצים מנין לחבורה שאינה חוזרת דכתיב היהפוך וגו' ופרש"י מנין לחבורה שאינה חוזרת ולמילף דההוא דחוזרת לאו חבורה היא כגון הנך דאין להם עור שנצרר הדם חבורתו חוזרת לקדמותה או מכה קטנה שלא נצרר הדם עד כאן לשונו. ולשיטת התוס' דחובל הוא נטילת הדם. דוקא אם כן פשיטא דאי חוזרת ולא יצא הדם לאו חבורה היא: ה) ובתוס' רי"ד פרק האורג (דף ק"ו.) וזה לשונו דחובל הוה תולדה דשוחט דכיון דחבלה לא הדרה לעולם כדהוית מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא עד כאן לשונו. נראה מדבריו דענין חובל הוא בעור שאינו חוזרת לקדמותו לעולם על כן חשיב קטלה פלגא, ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ריש פרק שמונה שרצים וזה לשונו וכבר נתבאר במלאכת הרפואות כי העור כשיחבול לא ישוב כמות שהי' לעולם ולפיכך חייב על כל מה שיש לו עור עד כאן לשונו. ודבריו נובעים מההיא דמנין לחבורה שאינה חוזרת וכפרש"י שהעור מתקשה: ו) איברא דיש לעיין מהא דאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה אמר ר' פפא האי אומנא דלא