אבני נזר אורח חיים קפה

לכל דברי'. אבל לדעת התוס' [בבא קמא (דף ע"ו.) בדיבור המתחיל שחיטה בכורות (דף ל"ב.) בדיבור המתחיל הא] דדוקא ישראל בטמאה נכרי בטהורה. אבל ישראל בטהורה חשובה מתה. הדבר ברור דאחר כך אין בו עוד שום חיוב ופשוט: כ' ויש להסתפק לדעת התוס' בשחט טמאה אם חייב תיכף משום נטילת נשמה. דאפשר דוקא בטהורה דחשובה מתה לגמרי. ובסתם שוחט קאי דהיינו בטהורה וכשוחט דמתניתין בצבי חייב תיכף אף בעודה מפרכסת. אבל בטמאה לא יתחייב עד שתמות לגמרי: כא) עוד יש להסתפק אם תמצא לומר דשחט טמאה חייב משום דחשובה מתה לטמא טומאת אוכלין על כל פנים. אכתי איכא למיבעי נחר בהמה טהורה או טמאה דקיימא לן פרק העור והרוטב דאין בה טומאה של כלום. אם חייב בשבת תיכף קודם שתמות: כב) עוד יש להסתפק אם עשה בהמה טרפה כיון שעוד אינה יכולה לחיות. אם חייב משום נטילת נשמה. ואין לפשוט מהא דתנן פרק אלו דברים שחט קרבן פסח ונמצא טרפה חייב. אלמא דחי' חשבינן לה וחייב על שחיטתו ממילא אינו חייב על מה שעשאה טרפה. הא ליתא שכבר הוכחנו לדעת הרמב"ם דאפילו נשחט בה שנים חייב אם המיתה אחר כך. ואף על פי כן חייב השוחט תיכף בשעת שחיטה. [ובכל אלה לפשוט דפשיטא דחייב דאפילו חובל לבד הוי תולדה דנטילת נשמה. שהרי כתבו התוס' דחובל אינו חייב רק על הוצאת הדם כי הדם הוא הנפש ואינו חייב אלא אם צריך להוצאת הדם. ואם לא כן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה]: כג) והנה ראיתי להרמב"ם בפי' המשנה פרק קמא דחולין דשוחט בשבת במזיד שחיטתו פסולה. דמשיתחיל לעשות חבורה בצואר קודם שיתחיל לשחוט הוא מחלל שבת [כוונתו דהוי שחיטת מומר]. ואם תרצה לבאר יותר תאמר משעה שיתחיל לשחוט קצת הסימנים הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול. עד כאן לשונו: כד) והמעיין בדבריו יראה שתחילת דבריו הם שמחלל שבת בעשיית חבורה. וחיובא דחובל סבירא לי' להרמב"ם בפי' המשניות פרק שמונה שרצים ובהלכותיו] משום מפרק. וסוף דבריו כשמבאר יותר לא הזכיר עשיית חבורה רק שמחלל בתחילת שחיטה וחייב משום שוחט. וזה הביאור יותר. דאי משום מפרק אינו מחויב אלא בשצריך לדם כמו שכתב הרמב"ם בהלכותיו. ואם כן כשאין צריך לדם תהי' שחיטתו כשרה. על כן מבאר יותר דנעשה מומר בשחיטת קצת הסימנים וחייב משום שוחט אפילו אינו צריך לדם: כה) והנה מפורש דחייב משום שוחט משום נטילת נשמה אף בשחיטת קצת הסימנים אף דאינו אלא מעשה טרפה בעלמא. על כורחין משום דאינו חי' חשיב נטילת נשמה. ואם כן נפשטו כל הספיקות. דכל שכן בנחרה דחייב. וכל שכן דכל שכן בשחט טמאה דחייב: כו) איברא דבהא שמחייב הרמב"ם בשחיטת קצת הסימנים מצינו התוס' חולקים בדבר שכתבו (דף כ"ט.) בדיבור המתחיל כגון וזה לשונם דאף שבסימן אחד לא מחייב משום שבת שלא תיקן כלום כז) ולכאורה ראי' להרמב"ם מהא דשבת (דף קל"ג:) במוהל שהתחיל למול בשבת ולא גמר חייב חטאת ולא אמרינן שלא תיקן כלום. ומה לי התחיל למול ולא גמר. מה לי התחיל לשחוט וגמר אחר כך: כח) והנראה לי שדעת התוס' דבשחיטת סימן אחד חשיב חובל בעלמא דאינו חייב אלא אם כן צריך להוצאת הדם. אבל אם אינו צריך פטור. שהרי אפילו אם יגמור אחר כך לא תיקן כלום בהוצאת הדם. מה שאין כן במילה שאם יגמור אחר כך הרי תיקן בתחילת המילה. על כן חשיב מתקן מעכשיו. אם כן מוכח לפי זה דבמה שעשאה טרפה לא חשיב נטילת נשמה. ובאמת כן הוא מסברא. מנלן ללמוד מעשה טרפה משוחט. והרמב"ם שחייב במעשה טרפה. יש לו הכרח לזה לשיטתו כמו שאבאר: כט) דהנה במכילתין (דף ק"ז:) השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. ובפרק בהמה המקשה (דף ע"ה.) בפלוגתא דתנאי דגים מאימתי מקבלים טומאה בית שמאי אומרים משיצודו. בית הלל אומרים משימותו. ר' עקיבא אומר משעה שאין יכולים לחיות פירש"י בדר' עקיבא שיבש בו כסלע וכההוא דשבת כנ"ל. בעי ר' חסדא נולדו בה סימני טרפה מהו תיבעי למאן דאמר טרפה אינה חי' הני מילי בהמה שיש במינה שחיטה. פרש"י דאליבא דר' עקיבא מיבעיא לי'. ומכל מקום מבואר דטרפה דבהמה אינה יכולה לחיות כמו דג שיבש בו כסלע. [והא דבהמה טרפה אינה מטמא טומאת אוכלין משום שמחוסרת שחיטה. מה שאין כן דגים שאסיפתן זהו שחיטתן. ועל כן סבירא להו לבית שמאי דגים משיצודו. ולדידן דלא קיימא לן כבית שמאי. משום שחי' אינה מטמאה טומאת אוכלין. ועל כן בן פקועה נמי אינו מטמא טומאת אוכלין אף שכאלו כבר נשחט משום שהיא חי' כמבואר שם. אבל כשאינה יכולה לחיות הוי כנשחטה ועדיין מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין] ואם כן הוא הדין דבהמה שעשאה טרפה חשיב נטילת נשמה: ל) אך יש לחלק דשאני דגים שמשעה שאין יכולים לחיות חשובים כמתים קצת שמטמאים טומאת אוכלין כר' עקיבא. על כן חשיב נטילת נשמה. והטעם כנ"ל משום שאסיפתן זהו שחיטתן. ובצירוף שאין יכולים לחיות חשובים כמתים קצת. אבל בטרפה בעלמא דלא חשיב כלל כמתה לא הוי נטילת נשמה לחייב עלי' משום שבת: לא) אך הרמב"ם לשיטתו שפסק כבית הלל דגים משימותו. ואף על פי כן השולה דג מן הים משיבש בו כסלע חייב. אם כן מוכח דעשאה טרפה. כיון דקיימא לן טרפה אינה חי' חשיב נטילת נשמה: לב) והתוס' יש לומר דפסקו כר' עקיבא והכי מסתבר כיון דבעיא דר' חסדא דנולדו סימני טרפה בדגים אליבא דר' עקיבא כמו שפרש"י.