אבני נזר אורח חיים קפד

יא) קיצור הדברים דשפיר יש להביא ראי' מהא דחולין לשחט בה רוב שנים דחייב על מה שגמר מיתתה לגמרי אחר כך יב) ונראה לי דאם נחר בהמה לא מיחייב עד שתמות. אבל בשחט הטמאה מיחייב לאלתר [מיהו לדעת רבינו תם דבעי תיקון בשעת הקלקול. ודוקא שוחט שתיקן מידי אבר מן החי. נמצא שבטמאה יחשב מקלקל] ומנא אמינא לה. דהנה קשה לי אהא דהשולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. מהא דפרק בהמה המקשה (דף ע"ה.) בהא דדגים מקבלים טומאה משעה שאין יכולים לחיות. ובעי עלה נולדו בדגים סימני טרפה מהו. תיבעי למאן דאמר טרפה חי' תיבער למאן דאמר טרפה אינה חי' כיון דבדגים אין במינם שחוטה. ומבואר דבבהמה שבודאי אינה חי' הוי כמו דגים שאינם יכולים לחיות. ואם כן בהמה טרפה למה לא תקבל אוכלין. והא אפילו נחרה אין בה טומאה של כלום עד שתמות: יג) אך ברורן של דברים דדוקא דגים דאסיפתן זהו שחיטתן. מהראוי הי' שתיכף משיצדו יקבלו טומאה וכן סבירא להו לבית שמאי אלא דלדידן מטהרים כמו בן פקועה. ומכל מקום כשאינם יכולים לחיות הוי כמו שחט בה רוב שנים ומפרכסת. שהרי אסיפה במקום שחיטה וגם אינו יכול לחיות כמו שחט רוב שנים. ועל כן מבעיא לי' להש"ס בנולדו סימני טרפה ואסיפה במקום שחיטה. אבל בהמה שלא שחטה לא מהני לה טרפות כלום שתטמא טומאת אוכלין: יד) וכן יש להקשות אהא דהשולה דג. דאם כן כשעשה הבהמה טרפה יתחייב ומדברי התוספות חולין (דף כ"ט:) משמע דבמה שנעשית טרפה עוד לא נתחייב משום נטילת נשמה כדבעינן למימר לקמן אות כ"ו-כ"ח] והתירוץ גם כן כנ"ל דדוקא בדגים דאסיפתן זהו שחיטתן על כן משאינו יכולים לחיות חשובים ככטול נשמתן מה שאין כן בבהמה טרפה. ועל כן הוא הדין בנחרן שפטור: טו) אבל בשחט בהמה טמאה כיון שמטמאים טומאת אוכלין הוא הדין דחייב על שחיטתו ואף דבמתניתין לא מצינו אלא בשוחט הצבי דלשיטת התוס' אינו כחי' כלל בישראל בטהורה ולאו בר העמדה והערכה הוא. מכל מקום כיון דשמואל אמר השולה דג סתם ולא קאמר דג טהור דוקא. משמע דאפי' בטמא והיינו כיון דבטהור אסיפתו זהו שחיטתו אפילו בטמא חייב משום נטילת נשמה. [וכן בדין דגים שמקבלים טומאה משאינם יכולים לחיות. ולא חילק במשנה בין טמאים לטהורים וכמו שכתבתי] ואף דבש"ס מפרש משיבש בין סנפיריו אין מזה ראי' דבטהור. דתנן בנדה דיש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת והוי דג טמא. ועיין לפנינו אות כ': טז) הדרן לשמעתין בהא דמקשה הש"ס שוחט משום מאי מיחייב ופירשנו שהשאלה הי' במפרכסת כיון שעדיין כחי' לכל דברי'. וקשיא לי לשיטת התוס' בבא ((דף ע"ו.) ובבכורות (דף ל"ב.) דישראל בטהורה חשובה כמתה. אם כן הר המיתה ממש. ומאי קשיא ל'. וצריך לומר על פי מה שכתב המהרי"ט בהא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה ולא אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. משום דאפילו נאמר לא מהני לא יתוקן האיסור. ואם כן התינח לפי האמת דאפילו נאמר דלא מהני יתחייב משום נטילת נשמה כמו בטמאה וכנ"ל, אבל המקשן דהוה סבירא לי' דכיון שבחי' יפטור. אין לחייבו משום דהוי שחיטה כשרה. דשוב יקשה נימא לא מהני ויהי' כחי' ויתוקן האיסור. ואף דאחר כך כשתמות יתחייב. מכל מקום עכשיו לא יהי' איסור: יז) ולפי מה שכתבתי נראה ליישב על דרך פלפול הא דשוחט משום מאי מיחייב שהוצרכו התוס' להוציא ממשמעות דאשוחט דעלמא קאי. ולדידי קשה דאם כן מה חידש שמואל משום נטילת נשמה הא מתניתין הוא. על כורחין דמתניתין קשיא להו לרב ושמואל ולאו אשוחט דעלמא קאי. ולפי עניות דעתי נראה ליישב דשפיר קאי אמתניתין ויתיישב גם כן קושיית האחרונים אהא דאמר רב משום צובע. הא אין צביעה באוכלין. והתוס' רי"ד דייק מזה באמת דיש צביעה באוכלין. דקיימא לן אין צביעה באוכלין קשה. ולפי מה שכתבתי יש לומר דבמתניתין תני השוחט הצבי אב מלאכה דישראל בטהורה כמתה לגמרי כדברי התוס' הנ"ל. ממיתה ממש והוא אב מלאכה. ומקשה הש"ס משום מאי מיחייב. פירוש דנימא אי עביד לא מהני ויהי' כחי' ויפטור. ומשני רב משום צובע. פירוש דאם נימא דלא מהני יחשב כנהרה דאינו מטמא טומאת אוכלין ויתחייב משום צובע. דלפי אמת דמהני שחיטתו אין צביעה באוכלין. אבל אם נאמר דלא מהני שחיטה וכנחירה דמיא ולא יחשב אוכל שפיר יתחייב משום צובע, כן לא יתוקן האיסור. דאף שמרויח שלא יתחייב משום שוחט. יפסיד כנגדו שיתחייב משום צובע. ושוב מהני והוי אב מלאכה דשוחט. ושמואל אמר משום נטילת נשמה. פירוש דשמואל סבירא לי' דאפילו נאמר דלא מהני. יהי' דינו כמו ישראל בטמאה ויטמא טומאת אוכלין ולא יתחייב משום צובע. רק משום נטילת נשמה יתחייב כמו שולה דג מן הים משיבש כסלע בין סנפיריו חייב. כיון דחשיב כמתה לטמא טומאת אוכלין. והכא נמי דכוותי': יח) ומקשה רב משום צובע אין משום נטילת נשמה לא בתמי'. פירוש דאי אפשר לומר דמשום צובע לבד נתיישב הקושיא, דאכתי נאמר לא רק יועיל לטמא טומאת אוכלין. כמו שוחט טמאה. ויתוקן איסור שוחט כיון דכחי' לכל דברי' וגם משום צובע לא יתחייב דאין צביעה באוכלין. ועל כורחין לומר דרב נמי כשמואל סבירא לי' דכשמטמא טומאת אוכלין חייב משום נטילת נשמה. ורב נמי כתירוצא דשמואל סבירא לי'. ואם כן מאי משום צובע דוקא דקאמר. ומשני אף משום צובע. פי' דבתירוצא דנטילת נשמה לא סגי לי'. דאם כן נימא דלא מהני כלל ויהי' כנחירה. ולא יתחייב משום נטילת נשמה, על כן הוצרך גם לתירוצא דצובע. דהשתא ממה נפשך יתחייב או תולדה דצובע או תולדה דנטילת נשמה ולא יתוקן האיסור דבשבת תולדותיהן כיוצא בהן כבריש בבא קמא. על כן מהני. ושוב הוי אב מלאכה. זה כתבתי על דרך פלפול לחדד התלמידים: יט) הנה לעיל מן אות ה' עד י"א דברנו דאם שחט בה אחר רוב שנים וגמר הוא מיתתו בשבת והעלנו שהוא חייב. אך כל זה לדעת הרמב"ם וסייעתו דישראל ששחט טהורה. מכל מקום היא כחי'