אבני נזר אורח חיים קפג

ב) ונראה לפרש דבמתניתין תני דשחיטה הוא מלאכה משמע אפילו עדיין מפרכסת נגמרה המלאכה. [ונפקא מינה שאפילו נזכר קודם מיתתה חייב חטאת. או אם לא מתה עד מוצאי שבת מכל מקום חייב אשחיטה]. ועל זה מקשה כיון דבמלאכת המשכן לא הוצרכו לשחיטה רק להמית ואפילו בחניקה סגי נמצא שהשחיטה אינה מלאכה רק המיתה. ואפילו אם תמצא לומר שהמיתו על ידי שחיטה. מכל מקום אין השחיטה מלאכה רק המיתה. והא השוחט שנים או רוב שנים הוא כחי' לכל דברי'. ועל זה משני משום נטילת נשמה. דמכל מקום בשחיטה חשיב מיפק חיותא כדאיתא בפרק ב' דחולין ובפרק א'. דשני סימנין בבהמה ואחד בעוף הוי מיפק חיותא. על כן חייב אשחיטה. ובודאי כן הדין כמו השולה דג מן הים דמשיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב. כדאמר שמואל בפרק שמונה שרצים דף ק"ז:) והוה שמואל דמשני משום נטילת נשמה לטעמי' בשולה דג מן הים. וזה פשוט בפי' הסוגיא: ג) ויש להסתפק בלשון הש"ס משום נטילת נשמה. אם הפירוש דהוי תולדה דנטילת נשמה. ואף דתני לשחיטה אב מלאכה. אין זה ראי'. דהכי נמי תני אפי' אב מלאכה. ומפורש בירושלמי דהוא תולדה דבישול. וכן משמע קצת בש"ס דילן שביק התנא בישול סמנין דהוי במשכן ומשני סדורא דפת נקיט. והכי נמי בעור הצבי כיון דדרך לשוחטו והוי תיכף מלאכה בשעת שחיטה נקט השוחטו. אף דלפי האמת לא הוי אלא תולדה. מיהו הרמב"ם כתב בין האפי' בין השחיטה בכלל האבות. ואולי כיון שהתנא לא חש למנותם בכלל אבות גם הוא לא חש וצריך עיון: ד) שוב ראיתי בירושלמי פלוגתא בזה. דריש לקיש בפרקין אמר חבורה אב שחיטה תולדה. ובפרק במה מדליקין פליגי בזה ר' לעזר ור' יוחנן חד כר"ל וחורנא מחליף יעוין שם. ומשמע דמאן דאמר שחיטה תולדה מודה דמיתה הוי אב (וכן נבאר איה"ש לקמן בראי' ברורה] דזה עיקר שהי' במשכן רק בשחיטה נחלקו: ה) יש להסתפק אם לאחר ששחט בה אחר רוב שנים. גמר הוא מיתתו בשבת אם חייב. ולכאורה נראה דתלוי בפלוגתא דירושלמי הנ"ל. דמאן דאמר שחיטה אב כבר נגמרה מלאכתו. ואפילו תאמר שבמה שהמיתו לגמרי הוסיף במלאכה. יש לדמותו לבישול שלאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו עוד חיוב בישול. ולמאן דאמר שחיטה תולדה. אם כן עשה אב מלאכה במה שהמיתו לגמרי (ויש לומר עוד דאם שחט בשוגג ונזכר קודם יציאת הנפש וחזר ושכח ואחר כך המיתה לגמרי יתחייב שתים]: ו) ולכאורה יש להביא ראי' מש"ס חולין (דף קכ"ז:) בהא דאבר המדולדל מטמא טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות עד שיפול. קאמר מסייע לר' חייא בר אשי דאמר תאנים שצמקו באיביהן מטמא טומאת אוכלין והתולש מהם בשבת חייב חטאת. ופירשו התוס' דמייתי ראי' להא דהתולש מהן בשבת חייב חטאת. דמדלענין טומאת נבילה מחובר הוא שאינו מטמא. הוא הדין לענין שבת מחובר הוא וחייב התולש והכי נמי אני אומר בלאחר שנשחט רוב שנים. מדלענין נבילה חי הוא שאינו מטמא עד שימות. הוא הדין לענין שבת חי הוא וחייב ההורגו. וכן לפרש"י בחולין שם שהראי' כי היכי דאף על גב לענין טומאת נבילות מחובר הוא מטמא טומאת אוכלין. הכא נמי אף על גב דלענין שבת מחובר הוא מטמא טומאת אוכלין. אם איתא דאחר שנשחט רוב שנים לענין שבת מת הוא. אף דלענין טומאת נבילה חי הוא. אם כן מה ראי' מחיבור דלענין נבילה לחיבור דלענין שבת. הא חיבור דלענין שבת הוי חיבור טפי. דהא מאי דחשיב חי לענין נבילה לא חשיב חי לענין שבת. והוא הדין בחיבור דמאי שנא. אלא ודאי דשוה הוא שבת לענין להתחייב עלי' עוד כמו לענין טומאת נבילה: ז) איברא דיש לשדות נרגא בהוכחה זו. שהרי בשבת (דף צ"ד:) צפורן שפירשה רובה וציצין שפירשו רובן התולש מהן בכלי פטור אבל אסור. והא אבר המדולדל אף שנשתייר בו כחוט השערה אינו מטמא טומאת נבילה כדאיתא במתניתין דכריתות ט"ו ואם כן נחייב נמי התולש משום שבת. ואם נחלק בין אבר המדולדל שהוא מגוף החי לצפורן שאינו מגוף החי אלא שגדל על גבי החי. וכן ציצין של עור דעור אינו מגוף החי. ודבר תורה עור אדם טהור. אם כן מאי מייתי הש"ס ראי' לתאנים שצמקו באיביהן שרק גדלים באילן ודמיין לצפורן. ועל כורחין לומר כמו שפרש"י בצפורן שפירשה רובה משום שקרובים לינתק. שוב לא הוי מלאכה. שבלאו הכי ינתק. ולענין זה אין לדמות שבת לנבילה והכי נמי דיש לומר כן במפרכסת כיון דבלאו הכי סופו למות שוב לא מיחייב עלי' משום שבת: ח) שוב ראיתי דיש לקיים ההוכחה וההוא דצפורן שפירשה רובה לא קשיא. דיש לומר כמו שכתבתי דשאני צפורן שאינו מגוף החי. ויש ראי' לסברא זו מהא דכתב הבית יוסף יורה דעה סימן קצ"ח בפירוש ההוספתא צפורן שפירשה רובה אינה חוצצת. דהפי' שאם הי' דבר חוצץ על גבי הצפורן כיון שפירשה רובה חשובה כאלו נחתכה. ואבר ובשר המדולדלין שחוצצין. היינו אם נמצא על גביהם דבר חוצץ. הרי להדיא החילוק בין אבר המדולדל דאף שפירשה רובה כיון דגופה הוא לא חשיב כנפלה. מה שאין כן בצפורן דלאו גופה. ומה דקשיא לי עלה דאם כן מאי מייתי הש"ס ראי' לתאנים שצמקו באיביהן. יש לומר שהראי' רק דאף על פי דהוי כנפלה לענין טומאת אוכלין הוי חיבור לשבת. אבל עיקר הטעם בתאנים שצמקו משום דצמוק לא חשיב כפירשה רובה: ט) ותדע שהרי כתבו התוס' (שם קכ"ח:) דאפילו ר' יהודה דמטהר ביחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפתה מודה בתאנים שצמקו שמטמאים טומאת אוכלין דצמקו לא הוי אפילו כמעורה. ואם כן מאי מייתי הש"ס ראי' מדאבר המדולדל אינו מטמא טומאת נבילה לצמקו. הא צמקו הוי תלוש טפי ממעורה ואינו יכול לחיות. והוא הדין מאבר המדולדל ואינו יכול להעלות ארוכה. אלא ודאי שהראי' רק דשבת לא דמי לטומאת אוכלין כי היכי דטומאת נבילה לא דמי לטומאת אוכלין: י) ולפי מה שכתבתי נכון היטב סברת התוס' דצמקו לא הוי אפילו כמעורה. ומשום דתאנים אינם מגוף האילן. על כן כשצמקו חשובים כתלושים. מה שאין כן ביחור שהוא מנוף האילן לא חשיב היחור כתלוש ושוב גם התאנים חשובים חיבור כיון שמחוברים היטב ביחור: