אבני נזר אורח חיים קפב

במוציא מים בחבית דלא בטלי חבית למים מפני שהחבית חשובה ממנה. כן פירש הראב"ד הביאו הריטב"א. וכן משמע בר"ן פרק המצניע, בענין טלטול מת על ידי ככר או תינוק דכתב הר"ן שהככר בטל לגבי המת. ואלו תינוק שיירי'. ובחידושי הרמב"ן כתב תינוק גם כן. משמע דסבירא ליה דאדם לא בטיל, וכל שכן בנידון דידן שהצבי לצורך האדם. וזה כל מלאכת צידה. אי אפשר שיתבטל האדם לגבי הצבי. וכעין שכתב רש"י פרק במה טומנין בדברים המוקצים המונחים על גבי קדירה. דאין הקדירה נעשה בסיס להם כיון שהם לכסות הקדירה. על כן אינו דומה לגמרי לאב והוי תולדה: סימן קצו. א) כתב הרמב"ם פרק יוד הלכה כ"ב המשלח כלבים שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהם וברח הצבי מפני הכלב והי' הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו הרי זה תולדת צד וחייב. ונושאי כליו לא ציינו מקומו אי'. ונראה דהרמב"ם מדמהו לחרישה עם בהמתו שחייב סקילה ועיין ברמב"ם פרק כ' מהלכות שבת שהחיוב מקרא דובהיותך. והכי נמי בזה. אבל לדעת הרמב"ן דטעם חרישה שחייב משום שהבהמה ביד האדם ככלי מחרישה ובנידון דידן שאין הכלב ביד האדם פטור. וכבר כתבנו בזה בספר אגלי טל מלאכת חורש: ב) כתב הרמ"א המשסה כלב אחר חי' בשבת חייב. כלבו. וכתב המגן אברהם דמרמב"ם הנ"ל משמע דאם לא עשה בעצמו שום מעשה פטור. והכלבו לאיסורא בעלמא קאמר. וכתב הרב בשלחן ערוך שאסור רק מדברי סופרים, וצריך לומר דמיירי שהכלב אינו שלו. דאם לא כן יש בו איסור תורה משום שביתת בהמתו, ולבית שמאי אין פורסין מצודה אלא כדי שיצודו מבעוד יום ופירש רב יוסף בגמרא משום שביתת כלים. והוא הדין לדידן בצד על ידי כלב. ופשוט. אלא דאפי' אין הכלב שלו קשה. שאסור מן התורה משום מחמר אפילו בבהמת נכרי כמו שכתב הר"ן בפרק קמא דע"ז וריש פרק מי שהחשיך. הביאו המגן אברהם סימן רס"ו סק"ה: ג) ואפשר דכי אמרינן בשמעה לקלי' ואזלא מחמתי' חייב משום מחמר באזלא אדעתא דמרה כדאיתא בקידושין (דף כ"ב:) אבל משסה אינו כך שהוא מעורר הכלב ואחר כך עושה הכלב לדעת עצמו. ובזה אפשר דאפילו הוא עושה מעשה גם כן פטור [ומכל מקום כשהבהמה שלו אין להתיר מטעם זה ונאמר דלא הוה מלאכת מחשבת דבהמה לית לה מחשבה. ודוקא בעושה לדעת בעלים מהני מחשבת בעלים. דהא מצריך קרא שמותר להעמיד בהמתו על המחובר. ומשום דאם אינו מעמידה צער הוא לה ותיפוק לי' דאדעתא דנפשה אכלה ולא הוי מלאכת מחשבת. ואפשר דלהתיר אפילו מדרבנן קאמר. וקרא אסמכתא בעלמא וצריך עיון בזה] ובספר אגלי טל מלאכת חורש סק"א מבואר דמהני מחשבת האדם על מעשה הבהמה לאשויי מלאכת מחשבת עיין שם. המגיה]: ד) עוד נראה לי ליישב והוא העיקר לפי עניות דעתי דהנה ידוע שכל שעושה מעשה אשר על ידי זה תיעשה איזה דבר בבירור חשיב כמו חציו. וכל מסכת בבא קמא מלאה מזה. אבנו סכינו משאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו. וכל שכן בשבת מקל וחומר דזורה ורוח מסייעתו דכיוצא בזה בנזקין חשיב גרמא. ועיין באבן העוזר סי' שכ"ח לענין העמדת עלוקה שקורין פייאפקיס. והנה ידוע כשמחמר אחר בהמתו ברור שהבהמה תלך מכחו כנראה בחוש. ואף על פי כן לא חייבה תורה חטאת במחמר. והיינו משום שבעל חי עושה המעשה ואינו בא ממילא כעין חציו. והרי מבורר מזה דמה שנעשה על ידי בעל חי פטור יותר מאלו נעשה ממילא על ידו, ועל כן כשם שאם עשה בעצמו אינו מחויב אלא בקרוב לודאי שתוגמר על ידי מעשיו. כך על ידי בהמת נכרי (דבבהמה דידי' אסור משום שביתת בהמתו] וכל שכן הוא. דהא על ידי בהמתו גרע כנ"ל. ועל כן דוקא במלאכות שביד בהמה לעשותן אסרה תורה מחמר. דודאי תיעשה המעשה על ידי קולו שבודאי תשמע לו כנראה בחוש. אבל במלאכת צידה שאף אם ירדפנו הכלב אפשר שלא ישיג החי'. לא אסרה תורה מחמר בזה. וזה ברור. העולה מזה דהמגן אברהם מיירי באופן שאין ברור שישיגנו הכלב כגון ביער וכדומה: ה) ונראה לי דאם הוא באופן שבודאי ישיגנו הכלב. לא זה לבד שעובר באיסור מחמר. אלא שנראה לי שחייב חטאת כאילו עשה בעצמו והטעם בזה לפי מה שהעליתי לעיל סי' קצ"א אות ז' דכל שעומד ליצוד חשיב ניצוד מעכשיו. דמעכשיו הוא ברשות בעלים ואינו דומה לשאר מלאכות עיין שם היטב. ולפי זה מיד ששיסה הכלב חשובה החי' ניצודת כיון שברור שיתפסנו הכלב חשיב החי' מעכשיו ברשות האדם כיון שממילא יבא לידו בלי שום מעשיו. ובזה אין נחלק דמחוסר מעשה בהמתו. דשם הבאנו ראי' מבאין לכלובן לערב. והרי מחוסר מעשה ביאתם לכלובן. ואף על פי כן חשיב ניצוד מעכשיו. ואם כן בשיסוי הכלב פעל מעשה צידה בעצמו. ואפילו יארע מקרה שלא יתפסנו הכלב אחר כך. כבר נתחייב כיון שמתחילה הי' עומד ליצוד: ו) ובזה מדוקדק לשון הרמ"א שכתב המשסה כלב אחר חי' בשבת הוי צידה. והוא כמו שכתבתי דהשסוי בעצמו הוי צידה לא תפיסת הכלב אחר כך. ומיירי הרמ"א באופן שברי שיצידנו הכלב. ולא קשה מידי מהרמב"ם דמיירי באין ברי שיצידנו. דבזה לא הוי השיסוי צידה וחייב רק משום דמסייע בעצמו ודו"ק: סימן קצז. מלאכת השוחט. א) בגמרא (דף ע"ה.) שוחט משום מאי חייב פרש"י שחיטה במלאכת המשכן היכא ומאי עבידתא אי מעורות אלים מאדמים למה לי בהו שחיטה בחניקה נמי סגי עד כאן לשונו. ואינו מובן דמה לי שוחט מה לי חונק (ואין לומר דזהו באמת תירוץ הש"ס משום נטילת נשמה. דמה סלקא דעתא דמקשה]. ועוד דמהיכי תיתי שהי' במשכן חניקה טפי משחיטה. ובודאי יותר מסתבר שהי' שוחטין שאסור לנבל בהמה טהורה כמו שכתבו התוספות והפוסקים ריש חולין: