אבני נזר אורח חיים קפא

לעשות מלאכתו. ובצמצם כתבו התוספות בסנהדרין (דף ט"ז.) דלא מחייב אלא בשהיזק מזומן מיד. אבל לא בסוף החמה לבא אף דהוי כעין חציו. הכא נמי לא מחייב בנעל שלא עשה מעשה בגופו אף דמכחו לא יוכל לצאת והוי כמו חציו. וכל זה בנזקין. אבל בשבת שצידתו מיד. שפיר יש לומר דחשוב מעשה נעילת הדלת ויתחייב: ו) ומכל מקום יש לומר שהרשב"א סבירא לי' דנעילת דלת לא חשיב מעשה בצבי. ולפי זה יש לומר אפילו במתכוין גם לצבי מותר. דהנה קשה לדעת הרשב"א מסוגיא דמשילין (דף ל"ו.) דמקשה לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. מהא דתנן פורסין מחצלת על גבי דבורים בשבת בחמה מפני חמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד. ומשני דאיכא דבש. ומקשה תינח בימות החמה דאיכא דבש. בימות הגשמים דליכא דבש מאי איכא למימר. ומשני לא נצרכא אלא לאותן שתי חלות. הרי מבואר דאף שמכסה לצורך הדבש במתכוין גם לצוד אסור. עוד מבואר שם דאפילו מתכוין רק בחמה מפני החמה רק שבודאי יצודו אסור משום פסיק רישי'. וכן כתבו התוספות והרשב"א שם ועיין שם במהרש"א. והרי המכסה פי הכוורת כמו נועל הבית ואסור אפילו בפסיק רישי': ז) וצריך לומר כיון שהכוורת בטל אל הדבורים וטפל אליו [כמו מוציא חי בכלי פטור על הכלי] חשיב הכוורת כמו הדבורים עצמם וכאלו עשה מעשה בדבורים. ואף דאיכא דבש. הלא השתי חלות גם כן לצורך הדבורים. והרי הדבורים עיקר יותר מהחלות. והרי קיימא לן בבסיס לדבר האסור ולמותר דאזלינן בתר החשוב ואם כן נעשה הכוורת בסיס אל הדבורים. ואפילו בימות החמה דאיכא דבש. גם כן יש לומר שהדבורים חשובים יותר. ואם כן ניחא דברי הרשב"א אפילו במתכוין גם לשמור הצבי. דסבירא לי' להרשב"א דלעולם אפילו במתכוין הוי גרמא, רק במתכוין בנעילת הדלת לשמור הצבי לבד. הרי עשה הדלת בסיס אל הצבי והוי כאלו עשה מעשה בצבי. אבל אם העיקר לשמור חפציו שוב פטור משום גרמא: ח) איברא דקשה לי על מה שחילקתי דבכוורת כיון שבטל אל הדבורים כשעשה מעשה בכוורת כאלו עשה מעשה בדבורים, מהא דאמרינן בפרק החובל לענין בושת דרק לי' באפי' חייב. ואם רקק בבגדו הוי כביישו בדברים ופטור. וכתב הרא"ש דכתיב והחזיקה במבושיו אינו חייב אלא על בושת גופו עיין שם. והא בגדיו טפלים ובטלים אל גופו כדאיתא בשבת (דף קמ"ב.) המוציא אדם וכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו פטור פרש"י דבגדיו בטלי לגבי'. אלמא דהיכי דבעינן שיעשה מעשה בגופו לא מהני בעשה בדבר הבטל לגופו. ואם כן מוכח מההוא דכוורת דאף דאין עושה מעשה בגוף דבר הניצוד חייב אפילו בפסיק רישי': ט) מיהו יש לומר דבגדו לאו כגופו דמי לגמרי ופטור משום בושת. דלא מצינו בתורה רק והחזיקה במבושיו גופו ממש. ובשבת עיקר המלאכה מבואר במשנה הצד צבי לבית ונעל בפניו. הרי גמר המלאכה שלא בגופו [ועיין לקמן בתולדות צידה]. ומסתמא כן הי' במשכן. ומכל מקום אינו חייב אלא בעשה מעשה בדבר הבטל לגופו. וכהאי גוונא כתבו התוס' בגידולי קרקע דבעלי חיים גידולי קרקע הן ולגבי גידולי קרקע ממש לא חשיב בעלי חיים גידולי קרקע. והכא נמי יש לומר דתרי גווני גופו הן. מיהו לפי זה צריך לומר דאדם שישב על הפתח נמי בטל אל הצבי. דאם לא כן אדם שישב על הפתח ומלאהו למה יתחייב וזה דוחק. ולפנינו יתבאר בארוכה ודו"ק: סימן קצה. תולדות צידה. א) הנה בירושלמי הא דלא תני מושיט באבות מלאכות שכל אבות יש להן תולדות. זו אין לה תולדה עד כאן. והנה למלאכת צידה לא מצינו בבבלי ובירושלמי שום תולדה. וראיתי בספר יראים להר"א ממיץ שכתב תולדה לצד הא דתנן ישב האחד על הפתח ולא מלאהו ובא אחר ומלאהו השני חייב. והנה יש לעיין בדעתו אם נעל הפתח יחשב אב או תולדה. וברמב"ם משמע קצת דהוי תולדה מדכתב דין נעל אחר שכתב תולדה לצד. וגם בתחילת דבריו הצד חי' ועוף כו' כיצד רדף אחר צבי עד שהכניסו לחדר ונעל בפניו או שצד צפור למגדל ונעל בפניו חייב. ואם הנעילה לבד הוי אב מלאכה. אם כן ההכנסה לחדר אינו מכלל המלאכה כלל. דבלא נעילה לאו כלום. והנעילה לבד אב מלאכה. אלא ודאי דלא הוי אב אלא כעין שהי' במשכן הכנסה ונעילה יחד. ונעל לבד הוי תולדה. [ונפקא מינה בזה לענין קם לי' בדרבה מיני'. דאם הזיק בשעת הכנסה יפטור דאף הוא מכלל האיסור אם נעל אחר כך. דומיא דעקירה צורך הנחה. אבל אם אין האיסור רק הנעילה. אם כן אפשר לנעילה בלא הכנסה. כגון אם אחר הכניסו או נכנס מאליו וכמו שכתבו התוס' באלו נערות בהא דאמר שם אי בעי גחין ואכיל דהוא הדין דהוי מצי למימר דאפשר אם תחב לו חבירו]: ב) מיהו עיקרא דמילתא לא ידענא מאי טעמא לא יהי' הנעילה לבד גם כן אב. כיון שמתחילה לא הי' סרך צידה אפילו מדרבנן כדאיתא בביצה (דף ל"ו.) דבאית בי' כוי מותר לכתחילה. וגדולה מזה משמע ברמב"ם בקולייס האספנין ומליח הישן שהדיחו בחמין שהדחתו גמר בישולו דהוי אב. אף דבישולן על ידי שנרתחו תחילה קצת על ידי המלח. מכל מקום חשיב הגמר בישול אב: ג) ואין לומר דנעילת הדלת כיון שלא עשה מעשה בצבי והוא ניצוד מאליו. חשיב כגורם קצת והוא רק תולדה. דאם כן אפילו הכניסו לבית בידים ואחר כך נעל נמי לא יחשב אב דבעידנא שהכניסו הי' יכול לצאת וגמר הצידה על ידי גורם קצת. וכהאי גוונא בסנהדרין (דף ע"ז:) זרק בו חץ וסמנין בידו ובא אחר ופיזרן ואפילו קדם הוא עצמו ופיזרן פטור דבעידנא דשדי בי' יכול להתרפאות הוא. והכא נמי בעידנא דעשה מעשה בגופו יכול הי' לצאת וצריך עיון: ד) ובספר יראים הנ"ל משמע דנעל אב וישב על הפתח ומלאהו תולדה. נראה לי טעם לזה משום דנעילת הדלת בטל אל הצבי וחשיב עשה מעשה בגופו קצת וכן הי' במשכן. וכשישב על הפתח ומלאהו אין האדם טפל אל הצבי. ואדרבא הצבי צורך האדם. וגדולה מזה כתב רש"י עירובין (דף צ"ה:)