אבני נזר אורח חיים קפ

ט) ומכאן נראה לי ליישב קושיית התוס' יום טוב במתניתן דבא השני וישב בצדו אף על פי שעמד הראשון כו' דאי אפשר לשני למלאות מקום הראשון לבלתי תת המקום פנוי קצת. וכשיושב השני הרי הוא צד מחדש. ולפי מה שכתבתי יש לומר שהליכת הראשון וישיבת השני בבת אחת. ואף שמקיים הצידה במעשה ישיבתו. שלולי ישיבתו הי' נפסק הצידה אז. מותר. דמקיים הצידה אפילו במעשה מותר: י) וראיתי להמגן אברהם סימן שט"ז ס"ק י"א שהשיג על התוספות יום טוב דאוסר כשכבר הלך הראשון. אלא אפילו כבר הלך הראשון מותר לשני לישב. וכתב על התוס' יום טוב דלשון הר"ן אסעיתי' עיין שם. ובמחילת כבוד המגן אברהם דברי התוס' יום טוב ברורים ודבריו קשים. שהרי מפורש בר"ן שלאחר שהותר הקשר אסור לנעול הדלת. ומה חילוק בין זה לזה. ועוד מפורש בתוספתא כדברי התוס' יום טוב וזה לשון התוספתא, הצד צבי בחצר שיש לה שני פתחים פטור נעל הראשון את הפתח ובא השני ונעל את הפתח השני חייב והראשון פטור. חזר הראשון ופתח ונעל הראשון חייב על צידה שני'. פירוש שצדו שנית. הרי דאף שהי' כבר נעול מתחילה. מכל מקום כשפתחו וחזר וסגרו חייב. ודברי המגן אברהם הם קשים וחס ושלום להתיר איסור סקילה: יא) ומה שהוקשה להמגן אברהם דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח יהי' אסור לסותמו, אי בעינא אמינא אין הכי נמי. ואפשר להתיר בזה כיון דלכל היותר אין בחי' ועוף שברשותו רק איסור דרבנן. דחי' ועוף שברשותו פטור רק שיש אומרים אבל אסור. ובדרבנן מהני מה שהי' נעול מתחילה ודעתו לחזור ולהסגירה. כמו נטל הקדירה מעל גבי כירה גרופה וקטומה בשבת מותר להחזירה. אף שלהעמידה בתחילה אסור דמחזי כמבשל. וכן ברטי' שפירשה מעל גבי המכה. אבל לא באיסור תורה, שהרי בלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אם נטלה אסור להחזיר כמבואר בכל הפוסקים ופשוט: יב) עוד יש לומר דהכא לכולי עלמא מותר משום דבר שאינו מתכוין. ולא חשיב פסיק רישי'. דאינה צידה ברורה. שהרי בלאו הכי חשובה ניצודת מן התורה. וכמו בדבורים דלא חשיב צידה ברורה דאפשר שיברחו אף שעל פי דין חשובים ניצודין ומה בכך שיברחו אחר כך. מכל מקום לא הוי צידה ברורה. הכח נמי כיון שעל פי רוב אף אם לא יסגור הדלת ישארו ברשותו לא הוי צידה ברורה שיחשב פסיק רישי': יג) בתוספתא ישב האחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו אף על פי שמתכוין לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה אין לך שיהי' חייב אלא המתכוין לצוד. אבל קדמה צידה למחשבה פטור עיין שם. נסתפקתי בזורק חץ בבהמה שלא בכוונה וקודם שהגיעה החץ אל הבהמה נודע לו ונתכוין להורגה אי אמרינן גם כן שפטור שקדמה זריקת החץ למחשבה. או דילמא כיון שקדמה מחשבה להריגה חייב: יד) ועיין בזבחים (דף ט"ו.) דמהני מחשבה מדפריש דם עד דמטא לאויר המזבח אף על גב שכבר עשה המעשה והדם ניתז מאליו למזבח. ובסוף פרק בית שמאי מדמי הש"ס מחשבה דשבת למחשבה דקדשים. אם כן נראה דבשבת כהאי גוונא נמי מהני מחשבתו ודו"ק: סימן קצד. א) כתב הרשב"א שבירושלמי משמע שאפילו נעל ונתכוין לשמור הצבי כל שנתכוין לשמור ביתו אף שעל ידי כך ניצוד הצבי בתוכו מותר. ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. והר"ן צווח על זה ככרוכיא וזה לשונו ודבריו תמוהים בעיני הרבה האיך אפשר שאפי' במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי מותר. וכי מפני שצריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת. ולא עוד אלא שאפילו אינו מתכוין לשמור הצבי. כל שידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהי' הצבי ניצוד בתוכו אסור דהוי פסיק רישי': ב) וזה לי ימים כתבתי ליישב דעת הרשב"א באינו מתכוין לצוד הצבי אף דהוי פסיק רישי'. דלכאורה הוי גרמא כיון שאינו עושה מעשה בגוף הצבי. וכבר כתב הרא"ש ז"ל בהדקי' באנדרונא. דדוקא בהכניסו לחדר וסגר הדלת עליו חייב. אבל אם נכנס מאליו וסגר עליו הדלת פטור, ופסק כן בשלחן ערוך. ואם כן הכא נמי למה יתחייב בנעילת הדלת. הא כתיב לא תעשה כל מלאכה הא גרמא שרי, ועל כורחין לחלק כדמחלק ר' אשי בבא קמא (דף ס'.) בזורה ורוח מסייעתו אף דבנזקין כהאי גוונא הוי גרמא בשבת חייב משום דניחא לי' בהכי דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולהכי איכוין. והכא נמי כיון שנתכוין לצוד הצבי. מה שאין כן כשלא נתכוין הוי גרמא. ופסיק רישי' לא מהני לחשוב גרמא במעשה. וראי' מדברי אבן העוזר סימן שכ"ח במעמיד בהמתו על המחובר אף דבנזקין כהאי גוונא מזיק ממש וקל וחומר בשבת. אלא משום דעיקר מחשבתו לא הי' לקצירה אלא שתאכל ואף דפסיק רישי' הוא. לא מהני להחשיבו כמתכוין: ג) ואפילו נתכוין גם לשמור הצבי. יש לומר שמותר כמו הכניסה לרבקה שתינק ותדוש דפטור. ופרש"י דאהכנסה לא מחייבינן לי' דיכול לומר לטובה נתכוונתי שתינק ואמחשבה גרידתא שנתכוין אף שתדוש לא מחייב דהוי גרמא. הרי דכיון שלא דש בה בידים רק בגרמת הכנסתו. כל שאין מוכח מהכנסתו הוי מחשבה בעלמא גרמא. כמו כן סבירא לי' לרשב"א בנעל בפני' דהיכי דעשה בשביל הצבי לבד הוי מעשה אבל כשנעל גם לצורך ביתו הוי רק מחשבה ופטור: ד) ובסוף דבריי דחיתי הראי' מהכניסה לרבקה דבריי הי' דבנתכוין גם לצבי אסור אבל בנתכוין לשמור ביתו לבד אף שידע שיש שם צבי מותר. כל זה העליתי מכמה שנים: ה) וכעת אני רואה שהראי' מהרא"ש אינה ראי' כלל. שהרא"ש כתב דכי היכי דפרץ גדר בפני בהמה ויצאתה ונאבדה פטור כמו כן בנעל ומתה ברעב. והיינו שהרא"ש מדמי מה שנתבטל ממלאכתו אחר כך למתה הבהמה אחר כך ברעב. על כן מדמי ליצאתה ונאבדה שפטור אאבידה שאחר כך. כמו כן פטור על מה שנתבטל אחר כך. ועוד דהדקי' באנדרונא הוי כמו מצמצם בנזקין דחייב שכבשו שלא יוכל לצאת, מבית