אבני נזר אורח חיים קעט

אבל בצפור נשאר כמקודם. וצריך לומר דהא פשיטא להש"ס שישיבת השני בעוד שיושב הראשון אין שום איסור כיון שניצוד מכח הראשון. אינו אלא כשומר חפצים. רק האיסור שמירת הצבי לאחר שעמד הראשון דלולא שמירת השני אז הי' נפסק צידת הצבי על כן אסור. ומזה הביא ראי' לישב תחת כנפיו שאסור לשומרו. שהרי מכח שמירתו מתקיימת צידת הצפור, ועל כן הביא התרצן ראי' כיון שמדמה תנא דמתני' לנועל ביתו לשומרו כו' ובזה פשיטא שאין שום איסור אח"כ לאחר שהותר הקשר או לאחר שנודע לו. שהרי הצבי נשמר מאליו בבית שלא מחמתו כלל. ואין לומר שיאסור נעילת הבית בעוד הצבי קשור. דהא פשיטא גם להמקשן דאין שום איסור תוספות שמירה. דאם לא כן לא הי' מקשה כלום לרב כנ"ל ודו"ק. מעתה לא קשה מידי קושיית התוס' דתנא דמתני' חידש בדמיון זה דאין איסור מה שמתקיימת צידת הצבי מחמתו כמו בנועל כו' דהא פשיטא שאין איסור אחר כך. שהרי הצבי נשמר אחר כך מאליו. וזה ראיית הגמרא עצמה דפי' דמתניתין פטור ומותר. ודברי התוס' צריכין לי עיון: סימן קצג. א) ראוי לבאר אם ההיתר שישב השני לאחר שעמד הראשון משום שאין עושה מעשה כלום רק יושב במקומו. או משום דלא הוי צידה שכבר ניצוד ופועל בישיבתו רק שלא יצא מצידתו: ב) ונראה דלרב דאמר בפרק השוכר את הפועלים דיושב ומשמר כעושה מעשה על כורחין ההיתר משום דמקיים הצידה לא חשיב צד רק עושה מעשה שמירה. לא מעשה צידה. אך למה דקיימא לן כשמואל שפיר יש לומר דמקיים הצידה במעשה הוי כצד. וההיתר משום שלא עשה מעשה. וכמו שכתב הרמב"ם בטעם המשמר דלא הוי כעושה מעשה שאין עושה מעשה באבריו. ובזה יובן דמיון מנועל ביתו דכמו בנועל ביתו אין עושה כלום והצבי נשמר מאליו. כמו כן ישיבת השני לא חשיב מעשיו. אבל לרב דאמר משמר כעושה מעשה. וההיתר משום דמקיים הצידה לא חשיב כצד. אם כן לא יתכן הדמיון מנועל ביתו. דמה שהוא פשוט בנועל ביתו להתיר הוא משום שאין עושה כלום. וטעם זה באמת לא שייך ביושב ומשמר. ואפשר שזה כוונת קושיית התוס' ודו"ק: ג) ונראה דאפילו לשמואל יש להוכיח דמקיים הצידה לא חשיב כצד. דאם לא כן לבית שמאי דאית להו שביתת כלים אפילו לא עביד מעשה. הא דתנן אין פורסין מצודת חי' ועוף אלא כדי שיצודו מבעוד יום. מה מהני אם החי' עומדת במצודתה בשבת. והרי מכח המצודה מתקיימת הצידה. ולדעת התוס' (דף י"ח ע"א) בדיבור המתחיל ולימא בטעינת קורה דמותר משום דאתי ממילא טפי מכל הני דמתניתין אין ראי': ד) שוב ראיתי שדבר זה סוגיא ערוכה ריש במה טומנין זה תוארה. רבה ור' זירא אקלעו לדבי ריש גלותא. חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא אפומא דקומקמא. נזהי' רבה. אמר ליה ר' זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם אמר לו התם אוקומי מוקים הכא אולודי מוליד. הרי דמקיים החימום לא הוי כמחמם: ה) וסוגיא זו הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. דהנה קשה טובא שכבר ביארו התוס' ושאר פוסקים דעובדא הוה שנתן הכוזא במקום שיוכל להתחמם כדי שתהא יד סולדת בו. אך הוא לא הניחה עד כדי שתהי' יד סולדת בו רק להפשיר. ואסר לי' רבה דילמא משתלי. אך קשה דאם כן גם לר' זירא דלא הוה סבירא לי' הגזירה דילמא משתלי קשה ממיחם על גבי מיחם שמותר לשהותו כל מה שירצה. ועל כורחין לר' זירא נמי החילוק בין אולודי מוליד לאוקומי מוקים: ו) ונראה דרבה דחייש דילמא אשתלי סבירא לי' שהאיסור בישול הוא בשעה שמניחה על גבי האש, שאם מתבשל אחר כך עושה האיסור למפרע. וכמו שכתב הנמוקי יוסף באשו משום חציו דמעיקרא אתעביד מעשה. על כן הוה לי' ספיקא דאורייתא דילמא משתלי והנחה באיסור. על כן אסור להניחה, אבל אם הי' האיסור אחר כך בשעה שמתבשלת הי' מותר להניחה. דעכשיו אינו עושה איסור ואחר כך יזהר בעצמו שלא יבא לידי איסור ועוד דכל באיסורא מזדהר. ור' זירא הקשה על זה ממה שמותר להניח מיחם על גבי מיחם אף שמשמר חומו. והטעם בזה דאף אם יעמוד המיחם על גבי מיחם זמן רב, ואחר כך ינטל מעל גבי מיחם. לא יתקרר רק באיזה זמן, על כן אף דהוה סבירא לי' לר' זירא דאוקומי מוקים אסור מותר להניח מיחם על גבי מיחם. דבכל רגע אינו מתחמם מהתחתון. שאף אם ינטל יעמוד בחומו זמן מה מעצמו, ואף לאחר שעה שאף אם הי' עומד שעה על גבי קרקע הי' מתקרר. מכל מקום כבר הוחם תחילה. ואף עכשיו אין המיחם פועל בו שלא יתקרר. ודומה למה שכתב הרשב"א נדרים במה שמותר לזון בהמתו טמאה דאי לא זיין לה זימנא חדא לא מייתא, ואף דאי לא זיין לה כלל מתה, כל שעתא ושעתא לאו הנאה הוא. והכא נמי דכוותה דכל שעתא ושעתא אין התחתון מחממה, דאף תנטל שעתא חדא לא תתקרר ואף דבצירוף כל העמידות מחמם לה אך כל זה אם נאמר שאין האיסור בשעה שמעמידה על גבי האש רק אחר כך במה שמתחמם מכחו. אבל לרבה דסבירא לי' על כורחין שהאיסור בשעה שמעמידה על גבי האש. והרי מכח העמדה זו נשארת בחומה לאחר שעה או שתים ויאסור. ושני לי' רבה דאוקומי מוקים לאו איסור הוא כלל: ז) ובזה מיושב קו' התוס' דבהאי ברייתא דתני מניחין מיחם על גבי מיחם תני ולא בשביל שיחמו אלא שיהיו משומרים. על כורחין החילוק בין אולודי בין אוקומי. ומאי סלקא דעתא דר' זירא. ולפי מה שכתבתי ניחא דר' זירא הוה סבר שההיתר משום דבכל שעתא לא מחמם לי' כנ"ל. מה שאין כן בשביל שיחמו הרי עושה האיסור בשעה שמתחמם ודו"ק: ח) ויכולני לומר דרבה דמחלק בין אולודי לאוקומי. מרב למדה דכל מילי כרב עביד. ורב דסבירא לי' משמר כעושה מעשה. על כורחין ההיתר בישיבת השני משום שמקיים הצידה אינו כצד. על כן סבירא לי' דאוקומי מותר ולאו כאולודי, ור' זירא הוה סבירא לי' כשמואל דמשמר לאו כעושה מעשה. על כן שפיר הי' יכול לסבור דמקיים כמוליד. וטעמא דמתניתין משום שאין עושה מעשה אבל כשמקיים במעשה אסור. ומכל מקום מדכתבו הרי"ף והרא"ש להא דרבה משמע דקיימא לן כן: