אבני נזר אורח חיים קעז

ואם כן סמוך לחשיכה בחורשין אסור שאם יפרוס בשבת יודע שיצוד. דאם בזמן מועט מסתמא יכנסו. כל שכן שידוע שעל כל פנים יכנסו בכל השבת (ועיין בתוספות בבא קמא (דף ד') דבקרוב לודאי חשיב חציו וחייב בנזקין כל שכן בשבת דחייב אף היכי דחשוב גרמא בנזקין משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה בזורה ורוח מסייעתו]: ג) ונראה לי דהנה קיימא לן היכי דגופין מחולקין חייב שתים בחולין (דף פ"ב.) שחטה ואחר כך שני בני'. ובקדושין (דף ע"ז:) בשני אלמנות. ובכריתות (דף ט"ו.) חמש נשים נדות. ואם כן הדבר ברור דהצד כמה חיות בשבת חייב על כל אחת ואחת. והנה היכי דחלוקין לחטאות לא מצטרפי כדר' פנחס פרק שבועות שתים (דף כ"ב.). והכא בכל אחת אין ברור שתיצוד רק שיש הרבה חיות ומסתמא תכנס אחת וממה נפשך תיצוד אחת. נמצא שאין חיוב בא אלא מחמת צירוף כולם יחד והם אינם מצטרפים. אבל אין לומר כיון שבכל אחת אין ברור אין כאן איסור צידה כלל אפילו בלא טעמא דגופים מחולקים. שהרי כתב הטורי זהב בדבורים דחשיב פסיק רישי' דעל כורחך תשאר אחת מהם אף דבכל אחת בפני עצמה אין ברור שתיצוד ויש לחלק דשם מהשתא הוי צידה באחת ממה נפשך. אבל הכא בשעת פריסה אין צידה כלל. רק בשעת כניסת החי' ניצודת אחת. ועל אותה אחת לא הי' ברור שתיצוד והאחרות הרי לא ניצודו כלל. מה שאין כן בדבורים דעכשיו כולם בכוורת והרי צידה על אחת ממה נפשך: ד) ובני מוהר"ר שמואל נ"י הביא ראי' לדברי הטורי זהב מחגבים מקלחות ובאות דמותר לצוד שיש הרבה ביחד שמזומנות ליקח אף דכל אחת בפני עצמה אינה מזומנת ליקח. אולם משם יש ללמוד דאפילו בנידון דידן אמרינן ממה נפשך. שהרי התם אינו חייב על אותה שצד משום שמתחילה הי' מזומן ליקח אחת ממה נפשך. הכא נמי להיפוך יתחייב על אותה שצד משום שמכחו הי' ניצוד אחת ממה נפשך. ואי משום שהאחרים לא נצודו בההוא דמקלחות ובאות נמי: ה) והנה לפי מה שכתבתי הא דאינו חייב חטאת הוא משום דגופים מחולקים אינם מצטרפים לחטאת. ניחא משמעות התוס' דאיסור יש אפילו אינה ניצוד בשעת פריסה. דלענין איסור שפיר אמרינן ממה נפשך. אם כן לענין איסור דאפי' אין במינו ניצוד אסור שפיר אמרינן ממה נפשך. ואם כן אפשר שאם אין ברור שיצוד כלל אף לכתחילה מותר. ועל כן מה שרצה המגן אברהם ללמוד מהתוס' דאסור להעמיד מצודה בשבת לצוד עכברים יש בו חלוקים הנ"ל: ו) עוד יש לי ליישב דברי התוס' על פי דברי הש"ס ביצה ונתבאר לעיל סי' ק"צ אות י"ג דהצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדסיאות פטור משום שבאים לכלובן לערב. ויש לדקדק הא כתב הרא"ש בהא דהמגיס חייב משום מבשל אף דבלאו הכי הי' מתבשל מכח הראשון [דאם לא כן הי' הראשון פטור וברייתא תנא שניהם חייבים] מכל מקום חייב משום שמקרב בישולו דקירוב מלאכה מלאכה הוא. כמו קירוב עבודה דחייב עלי' משום זרות עיין שם. והכא נמי מה בכך שבאים לכלובן לערב. הלא מקרב צידתן ויתחייב. וצריך לומר דלא דמי לבישול שאף שהי' מתבשל מכח הראשון. מכל מקום עדיין אינה חשובה מבושלת עד שתתבשל. שהרי אם נזכר קודם שנתבשל פטור מחטאת דכל חייבי חטאות אינם חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה כדאיתא ריש שבת בהדביק פת בתנור. ועל כן חייב המגיס על קירוב בישול. אבל הכא בצידה מילתא אחריתא היא דכיון שבאין לכלובן לערב. מעכשיו היא ניצודת. שמעכשיו היא ברשותו: ז) מעתה הפורס מצודה באופן שיהי' ברור שהחי' תבא. מעכשיו חשובה נצודת וחייב תיכף אפילו נזכר קודם שתבא החי'. ואפילו פתח המצודה קודם שבאה החי' כבר נתחייב. ועל כן הקשו התוס' שפיר ואם תאמר הא אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד. דאין לומר שברור שתבא החי' והוא כעין חציו, דאם כן מעכשיו חשובה נצודת ואפילו תיצוד בשבת הוי ניצוד מבעוד יום ולא דמי לכל הני דמתניתין דאסרי בית שמאי כשהמלאכה נגמרת משתחשך. דהתם אם יעשה בשבת לא יתחייב אלא כשיגמר נמצא המלאכה נעשית בשבת ואסרי בית שמאי מדרבנן אפילו נעשה מבעוד יום, מה שאין כן הכא שלא נעשית בשבת כלום. וכן לר' יוסף משום שביתת כלים גם כן לא יאסור בצידה כיון שניצוד מבעוד יום ולא עביד הכלי בשבת כלום: ח) ומכל מקום אין זה מוכרח. דיש לומר דוקא התם שכבר הי' בכלובן וכיון שסופו לחזור לא פקע צידתן. מה שאין כן הכא שמעולם לא הי' במצודה וצריך עיון: סימן קצב. א) במשנה (דף ק"ו:) צבי שנכנס לבית ונעל בפניו חייב. ולאו דוקא נעל במנעול אלא הגיף את הדלת לבד חייב. זה ברור בסברא. וכן כתבו הרשב"א והר"ן דבהגפה לבד הוי ניצוד אף על גב דבכל מקום נעל היינו במנעול כדאיתא בירושלמי נעול הוי יחוד מוגף צריכא. וכן איתא בזבחים (דף נ"ה:) מוגף כנעול דמי. מבואר דנעילה לאו היינו הגפה. ואם כוונת המשנה על הגפה למה תני נעל. ונראה לי דבפני הצבי שאינו יכול לפתוח מיחשב הגפה נעולה כן נראה לי. ומבואר ברשב"א ור"ן דאם הדלת מוגף מותר לנועלה במנעול: ב) שם במשנה נעלו שנים פטורין, נראה דאף דתני דין זה בהוצאה (בדף צ"ב) אצטריך לאשמועינן הכא. דהנה רש"י פירש לעיל בהוצאה החילוק בין זה יכול וזה יכול בין זה אינו יכול וזה אינו יכול דביכול לאו אורחי' למיעבדי' בשנים. ובודאי לאו אורחי' הי' במשכן כשהי' יכול אחד לעשותו שיעשו שנים. דאם לא כן מה יועיל דלאו אורחי'. הא תנן בהמצניע המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין על כתיפו חייב שכן משא בני קהת עיין שם ברש"י. על כרחך דגם במשכן לא היו עושין בשנים כשהי' אפשר באחד. ומכל מקום אצטריך קרא לעיל לפוטרם משום שגוף המלאכה הי' במשכן. ולא דמי לזה עוקר וזה מניח דכתבו התוס' לעיל (דף ג') דהי' במשכן דאם לא כן לא הי' צריך קרא לפוטרו. דהתם כל אחד לא עשה אלא העקירה לבד או הנחה לבד. ועקירה לבדה לא היתה במשכן וכן הנחה מה שאין כן כששניהם עשו כל המלאכה. ומכל מקום הדבר ברור דזה יכול וזה יכול לא הי' במשכן. ואם כן אי אפשר ללמוד שום מלאכה מהוצאה. שהרי