אבני נזר אורח חיים קעו

דמיירי ר' שמעון בן גמליאל בביבר קטן הרי הועיל בצידתו שאינו יכול לברוח לגמרי ולאחר שיטרח בו ודאי יצדנו, רק משום שעדיין צריך לטרוח בו פטור ומכל מקום אסור. אבל ביש חלון שיכול לברוח נראה שמותר לכתחילה וראי' מההוא דפרק משילין ל"ו. דמוקי להא דפורסין מחצלת על הכוורת ובלבד שלא יתכוין לצוד באית בי' כוי ולא תימא לר' יהודה ובלבד שלא יתכוין לצוד אלא ובלבד שלא יעשנו מצודה. פרש"י שלא יכסה כל החלונות. משמע שאם אינו מכסה אפילו מתכוין מותר. דכיון דאית בי' חלונות לאו מידי הוא: ח) ולאחר עיון אין זה מוכרח, ואדרבא יש ראי' משם להיפוך. דהנה קשה לשון הש"ס ולא תימא לר' יהודה ובלבד שלא יתכוין לצוד. דלמאי דמוקי לה באית בי' כוי אף לר' שמעון אי אפשר לומר ובלבד שלא יתכוין לצוד, על כן נראה על פי מה שכתבתי לעיל אות ב' בשם הב"ח בטעמא דר' יהודה דפוטר הצד צבי לחצר משום דאפשר לברוח. והיינו דאפשר באופן רחוק שיברחו למעלה מהכותל, על כן בעופות למקום דאית בי' כוי מותר לכתחילה. אבל למה דקיימא לן הצד צבי לביבר שאינו מקורה חייב אף שאפשר באופן רחוק שיברחו. ע"כ בעוף למקום חלונות אין היתר לכתחילה רק באינו מתכוין שכיון שאפשר שיברחו לא הוה פסיק רישי'. [וכן נראין דברי הרב בשלחן ערוך דאף למקום חלונות אסור לכתחילה וצריך עיון לדינא]: ט) אך נראה דביבר קטן הגם דלרבנן דקיימא לן כוותייהו חשיב ניצוד בו. מכל מקום לא חשיב פסיק רישי' כיון דאפשר באופן רחוק שיברחו כנ"ל בשם הב"ח. ומהאי טעמא לר' יהודה לא חשיב ניצוד כלל. מהיכי תיתי דנשוה פלוגתא רחוקה בין ר"י לרבנן. ומסברא אף לרבנן כיון דאפשר שיברחו לא הוי פסיק רישי'. דומיא דדבורים בכוורת שיש בו חורין. דאף דהוי צידה. מכל מקום לא הוה פסיק רישי'. ואם כן כיון דמוקי בש"ס להא דצדין חי' ועוף מביברין בביבר קטן שמותר לצוד מתוכו. מוכח ספק הנ"ל דהוא הדין צד עוף קטן מבית שיש בו חורין מותר: י) ולאחר העיון נראה דיש לשדות נרגא בזה. דגם הצד מביבר קטן בשבת שיהי' פטור אינו מוכרח. דהנה לא מצאתי דין זה לא ברמב"ם ולא בטור ושלחן ערוך ולא בגמרא לענין שבת רק לענין יום טוב דצדין חי' ועוף מביברין. ולפי עניות דעתי אין ראי' כלל מיום טוב לשבת. דהנה הוקשה לראשונים ז"ל מאי טעמא אסרו צידה ביום טוב הא צורך אוכל נפש הוא. ותירץ בזה הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שלא הותר אלא הכשר המאכלים לאוכלן. כגון אפי' ובישול. אבל לצוד בעלי חיים שאינם ברשותו של אדם לא עיין שם: יא) וביאור הדברים נראה לי על פי המבואר בפרק המביא (ל"ג.) דאין מוציאין אש מעצים ואבנים, ופירש בגמרא משום דקמוליד. הרי שלא הותר לצורך אוכל נפש לעשות דבר חדש. ועל כן צידה שמתחילה לא הי' ברשותו כלל. חדש הוא לו, וזה פירוש דברי הרמב"ן שלא הותר אלא הכשר מאכל שאף מתחילה יש לו מאכל ומכשירהו, מה שאין כן לצוד בעלי חיים שתחילה אין לו כלל ודו"ק [וכן קצירה שעוקר מגידולו חשיב כלא הי' לו כלל]: יב) ועל כן בצד מביבר קטן כיון שאף בביבר חשיב ניצוד רק שאינה צידה גמורה. זה שפיר מותר ביום טוב לצורך אוכל נפש. כיון שאף מתחילה היא ברשותו ועושה שיהי' יותר ברשותו ואין זה חדש לו. ומה לי הכשר המאכל שיהי' טוב יותר מבתחילה. מה לי שיהי' יותר ברשותו מבתחילה. ועל כן פשיטא לי' להש"ס שכל שחשיב ניצוד מותר לצודו לגמרי. אבל שיהי' פטור בשבת אין שום ראי'. והרי גם במלאכת בישול יש דיעות שאף לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שייך בו בישול כל זמן שלא נתבשל לגמרי. והוא הדין בצידה מביבר קטן כיון דלא חשיב צידה גמורה דלא הוה פסיק רישי' [ולר"י לא חשיב צידה כלל] יש לומר שהצדו לגמרי צידה גמורה חייב ודו"ק שוב ראיתי לרשב"א סוף האורג וזה לשונו כיון שלא כו' ואינו מוסיף עכשיו בצידתו למה יפתח ומה דהוה הוה. שמע מינה שתוספות צידה אסור. ומכל מקום הצד חי' ועוף [חוץ מצפור דרור] מבית וביבר מקורה שאין בהם חלונות כיון שניצודין גמורין פשוט שאין בהם חיוב צידה אחר כך: יג) עוד יש דברים שהצדן פטור דחשובים נצודים ועומדים, והוא בשבת (דף ק"ו:) הצד צבי סומא וישן חייב חיגר זקן וחולה פטור. ומאי שנא הני עבידי לרבויי והני לא עבידי לרבויי. עוד שם דחגבים בשעת הטל הצדן פטור ופרש"י דעיניהם מתעוורות ונצודים ועומדים. עוד שם אלעזר בן מהבאי אומר אפילו בשעת השרב אם היו מקלחות ובאות פטור. ופרש"י הרבה ביחד שהם מזומנות ליקח. עוד בביצה ריש אין צדין הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדסיאות פטור ומפרש הטעם משום שבאין לכלובן לערב ולא עבידי לרבויי. פרש"י ונוח לתופשן שם וחשיבי נצודים. ואיתא שם בש"ס לחד תירוץ דדוקא אלו חשובים נצודים משום שמזונותם עליך, נראה לי הטעם משום שאין להם מזונות במקום אחר על כרחן יבאו לערב לכלובן. אבל באותם שיש להם מזונות במקום אחר אין כל כך ברור שיבאו לכלובן כנ"ל. עוד בפרק קמא דביצה דיוני שובך שאין מפריחין אין בהם משום צידה. ודעת היש"ש דכל שאין מפריחין חוץ לתחום אין בהם משום צידה ועיין במגן אברהם סימן תצ"ז: סימן קצא. באיזה אופן חשיב צד בידים: א) פרק קמא דשבת (י"ז:) בית שמאי אומרים אין פורסין מצודות חי' ועוף אלא כדי שיצודו מבעוד יום. וכתבו התוס' אף על גב דבשבת נמי אם פירס מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצודו אם לאו. מכל מקום גזרו לפרוש מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פרישתו ילכוד והכי תניא בתוספתא הפורש מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב עד כאן לשונם. ומפורש בדבריהם שאם אינו צד בשעת פריסתו אינו חייב חטאת כיון שאינו יודע אם יצוד: ב) איברא דקשה לי מה שכתבו שאינו יודע אם יצוד שהרי שם בדיבור המתחיל אלא כדי שיצודו הקשו ואם תאמר מנא ידע אימת תבא החי', ויש לומר דבירושלמי מוקי לה בפורס בחורשין שמצויים שם חיותא וכן כתב הרשב"א ומסיים דמסתמא יכנסו לזמן מועט.