אבני נזר אורח חיים קעד

בגופו. רק שהוא אינו צדו לגופו. ומכל מקום הוי מלאכה דחשיב שיש לו דבר מה דאי בעי משתמש בו לגופו או מוכרו למי שצריך לו לגופו על כן חייב לר' יהודה אף שכוונתו שלא ישכנו: ח) והנה הרמב"ם פרק יוד מהלכות שבת הלכה כ"ה זה לשונו רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אף על פי שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת. והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו עד כאן לשונו: ט) והנה הרמב"ם פסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ואף על פי כן פסק הצד נחש שלא ישכנו פטור ומותר. ותמוה. וכתב הרב המגיד שם בהלכה י"ז משום שאינו צד כדרכו. וכמו שכתב הרמב"ם כיצד הוא עושה כופה עליו כלי כו'. והנה מלבד שטעם זה קלוש מאוד. עוד קשה דא"כ מה הוכיח הש"ס סוף פרק האורג דצד נחש שלא ישכנו פטור ומותר. מדתנן כופין קערה על העקרב שלא תשוך. הלא התם הוי כלאחר יד שלא כדרכו. אבל הצד כדרכו אימא שאסור: י) והנה בהא דמבואר בהש"ס הצד נחש שלא ישכנו לר' יהודה חייב. וכן המפיס מורסא להוציא ליחה לר' יהודה חייב. דחה הרמב"ם מהלכתא וכמו שכתב הרב המגיד שם. רק בצד נחש וצריך להבין הסברא: יא) והנראה לי בזה דהנה ריש שמונה שרצים. שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן חייב ושאר שקצים ורמשים הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור. ובגמרא שלא לצורך פטור מאן תנא ר"ש הוא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. וקשה לי דהא פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון הוא בצורך שאינו מגופה אי חשיב צורך ומלאכת מחשבת או לא, כגון המוציא מת לר' יהודה כיון דהוי צורך להרחיק טומאה חייב. ועל כן מבואר בש"ס (דף צ"ד:) פלוגתא דר' נחמן ור' ששת עיין שם. ומכל מקום בעינן צורך מה. והכא תני שלא לצורך. ומה שייכות לפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון: יב) אך התירוץ בזה על פי מה שכתב הר"ן דלהכי לא מפליג בשמונה שרצים בין לצורך לשלא לצורך. דשמונה שרצים אין דרכן להזיק וכל צידתן לצורך. אבל שאר שקצים לפעמים אדם צודן שלא לצורך כדי שלא יזיקו עד כאן. ומכל מקום מוכח דהאי שלא לצורך היינו שלא לצורך גופן, אבל מכל מקום צריך שלא יזיקו. דאם לא כן לפלוג נמי בשמונה שרצים. ושפיר תלי לה בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון: יג) והנה ראוי לבאר המוציא חפץ בשבת שראוי לעשות בו צורך מה. רק שהוא אינו מוציאו לצורך כלל רק כמתעסק בעלמא אם חייב לר' שמעון: יד) ולכאורה יש ראי' ממה שכתבו התוס' (דף ק"ו.) דהמוציא מרא לחפור בו בו מת פטור, ואי אמרת דכיון שהחפץ יש בו צורך אף שהוא אין צריך עכשיו לשום דבר חייב. למה יגרע מה שהוציאו לחפור לקבור מת גם כן. בשלמא מוציא מת אין ראוי לשום דבר. וכן יש להוכיח משאר שקצים במשנה שלא לצורך פטור. אף שביארנו דעל כורחין האי שלא לצורך היינו שלא יזיקו. מכל מקום אי שלא לצורך כלל חייב למה יגרע במה שמתכוין גם כן שלא יזיקו. ועל כורחין שלא לצורך כלל נמי פטור. ואף שבמינן נצודין לצורך גופן מכל מקום כיון שהוא אין צודן לצורך גופן פטור ומוכח ספק הנ"ל: טו) אך לפי מה שכתבו בחידושי הר"ן שבת [הנדפס בשם חי' הריטב"א בטעות] בהא דמחייב ר' אבהו אליבא דר' שמעון מקלקל בחבורה אף דמלאכה שאינה צריכה לגופה אף בחבורה פטור לר' שמעון דכיון שצריך לדבר שאינו מגופו הרי נתבטל המלאכה לאותו צורך ונעשית טפילה לו ופטור עיין שם באריכות. לפי זה שפיר יש לומר דשלא לצורך כלל חייב כיון שראוי החפץ לעשות בו צרכיו מלאכת מחשבת. כשנתכוין לצורך שאינו מגופו מיגרע גרע כדברי הר"ן הנ"ל. ) טז) ואחר כל הנ"ל יתבארו דברי הרמב"ם. דהנה בהא דסבירא לי' לר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה שמתבטל גוף המלאכה לאותו צורך שאינו מגופו [וגרוע עוד ממקלקל]. לא מצינו שיפלוג ר' יהודה. רק שר' יהודה סובר שעל תיקון שאינו מגופו נמי חייב. ור' שמעון שפוטר על תיקון שאינו מגופו על כורחין סובר דאפילו במקום שמקלקל חייב. בצריך לתיקון שאינו מגופו גרע. כיון שמתבטל לאותו תיקון. ועל כן בצידה דבאין במינו ניצוד פטור דבאין תועלת בגוף הניצוד פטור אף לר' יהודה דלא הוי מלאכה. ממילא אפילו בדבר שבמינו ניצוד. כיון שכוונתו לצורכו שלא יזיקו הרי נתבטל אותו תועלת לצורך שלא יזיקו. והוי כצד דבר שאין במינו ניצוד שאין בו תועלת: יז) ואפילו לדעת התוס' ורמב"ן דלית להו ההוא דהר"ן. וכשמחוייב מקלקל בלא צורך כלל. כל שכן באין צריך לגופה. היינו דכיון דחייב אף בלא צורך לא שייך טפילה. דדוקא כשבעי מלאכת מחשבת אז אזלינן בתר מחשבתו. אבל כשחייב אפילו אין צריך כלל. הוא הדין דאם צריך לדבר שאינו מגופו. אבל במלאכת צידה שאינה מלאכה. רק אם יש לו איזה תועלת מגופו שפיר בטל התועלת ההוא אל הכוונה שיש לו בה שחוץ לגופו. ועוד דבשלמא בשאין צריך כלל חייב. אין המעשה בעצמה מתבטלת אל דבר שאינו מעשה אלא צורך כגון שלא יזיקו. אבל בצידה דבעי תועלת וצורך. שפיר מתבטל ונטפל אל הצורך אחר שחוץ לגופו: יח) ובזה ניחא ליישב מה שהקשה התוס' יום טוב על הרמב"ם בפי' המשניות שלא כתב דהא דשאר שקצים ורמשים שלא לצורך פטור לאו הילכתא ובהלכותיו כתב באמת דבין שמונה שרצים בין שאר שקצים ורמשים בין לצורך בין שלא לצורך חייב יט) ולי לא קשה מידי דעל כורחין מתניתין שלא לצורך במתכוין שלא יזיקו מדלא מפליג בשמונה שרצים כנ"ל בשם הר"ן. ובצד שלא יזיקו באמת פסק הרמב"ם דפטור דנחשים ועקרבים ורמשים שאין ממיתין אלא נושכין בכלל שאר שקצים ופוטר הרמב"ם בצד שלא יזיקו. אבל הרמב"ם בהלכותיו דכתב בין שלא לצורך אף אשמונה שרצים שאינם מזיקים. על כורחין הפירוש שלא לצורך כפשוטו שלא לצורך כלל. ובזה חייב באמת בין לר' שמעון ובין לר' יהודה ודו"ק: