אבני נזר אורח חיים קעג

דמלאכת מחשבת אסרה תורה. הכי נמי בתפירה שאינה מתקיימת דאף דפטור בשבת הוי חיבור לכלאים ודו"ק: סימן קפט. מלאכת צד. בו נבאר מה המה הדברים שחייבים עליהם משום צידה גם נבאר באיזה אופן יקרא נצוד עד שחייב עליו משום צידה והצדו אחר כך פטור. או קרוי נצוד קצת. שיהי' אסור מדרבנן והצדו אחר כך חייב. או אינו קרוי נצוד כלל שאפילו איסור מדרבנן אין בו. ופשיטא שהצדו אחר כך חייב. גם נבאר באיזה אופן חשיב צד בידים שחייב על צידתו. ובאיזה אופן חשיב רק גורם ופטור אבל אסור. ובאיזה אופן מותר לכתחילה: ביאור הדברים שחייבים עליהם משום צידה. א) הצד דבר שמינו פרה ורבה אף שאין בו גידין ועצמות חייב משום צידה. [והני מילי שמינו ניצוד כמו שיתבאר לפנינו] כן איתא ריש פרק שמונה שרצים ועיין בחידושי הרמב"ן שם. והשורץ מן העפר ואין מינו פרה ורבה תלוי במחלוקת הרמב"ן עם הרמב"ם. דלדעת הרמב"ן פטור ומותר. לכן מותר לצוד הפרעוש ולהורגה. ולהרמב"ם ההורגה חייב. והצדה פטור [אבל אסור] משום שאין במינו ניצוד. דהשורץ מן העפר כמי שבא מזכר ונקבה. ודוקא הנולד מן העיפושים כגון תולעים שבאוכלים מותר להורגם: ב) דגים דעת מהרש"ל ביש"ש פרק אין צדין דאין חייבין על צידתן משום צד. דלא הוה דומיא דמשכן. וחיוב צידתן משום שמבדילו מחיותו והוי קוצר. והקשו עליו מצד חלזון ופוצעו דפרק כלל גדול דאין חייב אפציעה משום דישה דאין דישה אלא בגידולי קרקע. ואם כן לדעת מהרש"ל אצידה נמי יפטור. דכל שכן דאין קצירה אלא בגידולי קרקע. מיהו הא יש ליישב דאשכחן במשכן צידת חלזון. דלמהרש"ל לא הי' בו מלאכת צידה רק קצירה ואם כן אשכחן קצירה שלא בגידולי קרקע במשכן: ג) אך הרמב"ן והרשב"א כתבו להדיא דאין קצירה שלא בגידולי קרקע. וכן כתב הרמב"ם להדיא דחייב אצידת דגים משום צד. העתקתי דברי היש"ש כמו שהעתיקו המגן אברהם סימן תצ"ז. שוב עיינתי ביש"ש עצמו, וראיתי שלא כתב כלל דאינו חייב משום צד. רק כתב דאפילו צד מביבר קטן חייב משום קוצר. ואין הכי נמי דלמה דקיימא לן אין דישה אלא בגידולי קרקע אינו חייב משום קוצר. ומכל מקום איסור דרבנן יש בו. ואפילו ביום טוב אסור. ולא דמי ליוני הרדסיאות דמותר לצודן ביום טוב הואיל בשבת פטור. דשאני התם דאיסור צידה ביום טוב לצורך אוכל נפש משום דהוי דבר חדש לגמרי שלא בא ברשותו. על כן אסור צידה קצירה לצורך אוכל נפש. אבל בחשיב ניצוד מן התורה מערב יום טוב ולא הוי דבר חדש לגמרי מותר לצורך אוכל נפש. אבל בשאר מלאכה דרבנן כגון קצירה שלא בגידולי קרקע ודאי אסור ביום טוב ודו"ק: ד) דין דבר שאין במינו ניצוד פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע וקיימא לן כר' יהושע דפוטר. פרש"י ריש פרק שמונה שרצים דפטור שאר שקצים ורמשים שלא לצורך משום שאין במינו ניצוד והוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ור' שמעון הוא. ובתוספות הקשו עליו דאין במינו ניצוד אפילו לצורך פטור. ובתוס' רי"ד גם כן דעתו כרש"י דפטור אין במינו ניצוד דוקא שלא לצורך. ובהא דחייב בשמונה שרצים פירשו התוס' דסחמייהו לצורך אבל בצד בפירוש שלא לצורך פטור. והתוס' רי"ד לפי שיטתו דאין במינו ניצוד אין פטורו אלא שלא לצורך. על כן פירש על כרחו דבמינו ניצוד אפילו שלא לצורך חייב ולא חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא אם כן אין צורך לכל העולם. כגון מוציא מת לקוברו אבל הצד דבר שבמינו ניצוד רק הוא אין צריך לו חשיב צריכה לגופה. ולשיטתו צריך לומר דנחש ועקרב חשיבי אין במינם ניצודים. ומכל מקום לרפואה חייב ואם שלא ישכנו פטור משום שאינה צריכה לגופה. שאם חשובים במינם ניצודים אפילו שלא לצורך הי' חייב: ה) אך את זה ראיתי בתוספתא פרק י"ג דשבת ובירושלמי דפרקין הצד זבובים ויתושים ר' יהודה פוטר. ובגמרא מפורש דרבנן דפוטרים ביתושים משום שאין במינו ניצוד. הרי דר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה פוטר באין במינו ניצוד. על כרחך דאין במינו ניצוד מילתא אחריתא הוא וכשיטת התוס'. וכן דעת הרמב"ם דדבר שאין במינו ניצוד פטור אף דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. וכן דעת כל הפוסקים. וכן משמע בביצה (דף ל"ו:) בהא דפורסין מחצלת ובלבד שלא יתכוין לצוד. דמוקי לה כר' יהודה. ואימא ובלבד שלא יעשנה מצודה פשיטא מהו דתימא במינו ניצוד אסור שאין במינו ניצוד מותר קמשמע לן. והיינו דנהי דפטור. מכל מקום לכתחילה אסור. ואי טעמא דאין במינו ניצוד משום דאין צריך לגופה. אם כן לר' יהודה פשיטא דחייב. ומה קמשמע לן. אלא ודאי פטור אין במינו ניצוד מילתא אחריתא הוא: ו) וצריך להתבונן בטעמא דמילתא. דאין לומר משום שאין דרך לצודן הוי מלאכה כלאחר יד ופטור. דאם כן פרעושין ויתושין שדרך לצודן כדי שלא יזיקו מאי טעמא יפטור למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. מאי שנא מהורג פרעוש דחייב למאן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אף שאין דרך להורגה לצורך גופה: ז) ונראה לי דהיינו טעמא דדבר שאין במינו ניצוד פטור. דשניא מלאכת צידה משאר מלאכות. שיש בהן שינוי בדבר שנעשה בו המלאכה. ואפי' הוצאה מרשות לרשות נשתנה במה שהוא ברשות אחר. אבל צידה אין שום שינוי בגוף החי' רק אצל האדם שנעשה ברשותו. ועל כן דבר שבמינו ניצוד לצורך גופו חשיב ברשותו שיש לו דבר מה. אבל דבר שאין במינו ניצוד משום שאין בהם תועלת כלל אין לו כלום אף לאחר שניצוד כגון הצד זבובים שאין בהם צורך. נמצא שלא חשיב ברשותו רק שמציל עצמו שלא יזיקו לו על כן הוא צדן. אבל לא נחשב שיש לו דבר מה. על כן לא חשיב מלאכה כלל. וכי סבירא לי' לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. היכי דהמלאכה הוי מלאכה אף בלא הצורך והצורך רק כי היכי דליהוי מלאכת מחשבת. הוי מלאכת מחשבת אף בצורך שאינו מגופה. אבל בצידה דבלא התועלת לא הוי מלאכה כלל אינו מועיל התועלת שלא יזיקו וכנ"ל ודו"ק. אבל בצד נחש שלא ישכנו מבואר בש"ס דלר' יהודה חייב. שהרי הנחש במינו ניצוד דיש בו תועלת