אבני נזר אורח חיים קעב

בנמלאכות. והקשו בתוס' מהא דקצר בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר בזדון שבת ושגגת מלאכות לאביי דאין חלוקין לחטאות. ותירץ הר"ן דשאני התם שאילו הי' יודע אז כמו עתה הי' עושה. שאם הי' אז מזיד בשבת ושוגג במלאכה הי' עושה. אבל בזה שיודע עתה השבת ושזה מלאכה ואם הי' יודע כן לא הי' עושה עד כאן דברי הר"ן: ו) והכא נמי כיון דאות אחת אינו מלאכה כלל, אם כן אינו חייב אלא אם כן בשעה שכתב אות ראשון הי' דעתו לכתוב גם השני. כי היכי דלא מחייב בהוצאה אלא אם כן עוקר על מנת להניח. ואם כן כשנודע לו לאחר שכתב אות אחת ששבת הי' נהי שעכשיו אין דעתו לכתוב אות שני. מכל מקום אלו הי' יודע תחילה שהוא שבת לא הי' עושה מה שעשה. ואם פי' כותב לא הי' כותב על מנת לכתוב אות שני. וכלתה שגגה ראשונה שאם הי' יודע מה שיודע עתה לא הי' עושה מה שעשה, ואם הי' כותב שלא על מנת לכתוב אות שני באמת לא הי' איסור כלל אף שכתב אות שני לבסוף. וכל שכן לשיטת רש"י בשבועות (דף כ"ח.) דשגגה בשעת אכילת איסור בעינן דמעיקרא לא קשה מידי. אך התוס' לפי שיטתם בשבועות ולפי שיטתם ריש פרק כלל גדול שהשיגו על רש"י ולא סבירא להו כסברת הר"ן לא הי' יכולים לתרץ כן אך לשיטת רש"י שפיר נוכל לומר כן דבכל הני אפילו איסור חצי שיעור ליכא: ז) ונראה לי הוכחה לזה מירושלמי סוף פרק הבונה טעמא דרבן גמליאל דאין ידיעה לחצי מלאכה ודכוותה אין זדון לחצי זית אכל חצי זית בזדון וחצי בשגגה מהו שיצטרפו. וקשה למה נדו מכתיבה דאיירי בי' רבן גמליאל לזית. אך להנ"ל דאות אחת לאו מלאכה כלל. ממילא אינו חייב בשתי אותיות אלא אם כן כתב אות ראשון על מנת לכתוב אות שני. דומיא דהוצאה דאינו חייב אלא בעוקר על מנת להניח. ואם כן אם כתב אות ראשון על מנת לכתוב אות שני בזדון לאו שב מידיעתו הוא ופשוט דפטור: ח) ועיין בטורי זהב סימן ש"מ שחידש דכתב שתי חצאי אותיות בדף אחד ושתי חצאי אותיות בדף שני וכשיקרב הדפין יהי' שתי אותיות שלימות חשוב כותב שתי אותיות וחייב. ודומה לכתב אות אחת בדף זה ואות שני בדף אחר דחייב משום דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי יעוין שם. ואי אות אחת מלאכה היא אלא דלא הוי תיקון גמור וכשאר חצי שיעור בשבת. אם כן אינו דומה להתם דהתם מהני מה שיכול לקרבם דהוי תיקון על ידי קירוב. אבל בשני חצאי אותיות הא לאו מלאכה הוא כלל. אלא ודאי גם אות לא הוי מלאכה כלל ואף על פי כן מהני מה שיכול לקרבם. הוא הדין בחצאי אותיות דמהני טעם זה ודו"ק: סימן קפח. א) בש"ס (שם ע"ד:) התופר שתי תפירות והא לא קיימא. בשקשרן. ובשלהי כלאים התוכף תכיפה אחת אינו חיבור והשומטה בשבת פטור. עשה שני ראשי' לצד אחד חיבור והשומטה בשבת חייב. ודעת הר"ש והרא"ש שם דלענין כלאים נמי דוקא בשקשרן והטור בשם הרמב"ם דשני תכיפות חיבור אפי' לא קשרן וכתב הטורי זהב דרמב"ם סובר דוקא שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. וכיון דלא קיימא הכי לאו מלאכת מחשבת הוא. אבל כלאים בכל גוונא אסור: ב) ונראה לי דרמב"ם הי' לו הכרח לסברא זו. דהנה הרא"ם בספר יראים הקשה כיון שקשרן תיפוק לי' משום קושר דהוי גם כן אב מלאכה. ותירץ הרא"ם בשלא קשר אלא פעם אחת דבקושר אינו חייב אלא בשני קשרים זה על גב זה. ומסיים בספר יראים אבל במקום שמתקיים בקשר אחד כגון שקושר חבל אחד בראשו ואינו קושר שני ראשין זה לזה נראה דהוי קשר. והנה הרמב"ם בהלכות שבת פרק י' הלכה ט' מפרש שקשרן שקשר ראשי החוט מזה ומזה וכן הוא בירושלמי. משמע שעשה קשר מזה וקשר מזה. ובכהאי גוונא הא מתקיים אפילו בקשר אחד. ומכל מקום לא תקשי יתחייב משום קושר. דאף שמתקיים בקשר אחד. מכל מקום לאו מעשה אומן הוא, ורמב"ם לטעמי' דמעשה הדיוט בקשירה דשבת פטור: ג) והנה לשיטת ר"ש והרא"ש דשתי תכיפות אינו חיבור לכלאים אלא אם כן קושרן קשה קשר לבד אפילו בתכיפה אחת הוי חיבור כדמוכח מכלאים בציצית. וצריך לומר דקשר לאו הוי חיבור אלא בשני קשרים זה על גב זה. כמו בשבת. וכן תירץ המגן אברהם בהלכות ציצית. והטורי זהב ביורה דעה תירץ דקשר לא הוי חיבור אלא בקשר חוט פשתן בצמר. אבל תחב חוט משי בבגד צמר ובגד פשתן אינו חיבור אל הבגדים: ד) ושני התירוצים לא יתכנו לרמב"ם. דלרמב"ם לא מהני בשקשרן בקשר אחד בשני ראשי החוט יחד כיון דלא קיימא. ולא מהני אלא בקשר ראשי החוט מזה ומזה דמתקיים בקשר אחד. ומכל מקום בשבת לא מחייב משום קושר דלא הוי מעשה אומן. והתינח בשבת. אבל בכלאים דאין נפקא מינה בין מעשה אומן למעשה הדיוט קשה דאפילו בתכיפה אחת חיבור. ואי קשר שני ראשי החוט יחד בקשר אחד לא מעלה ולא מוריד. כיון דהקשר מתנתק מאליו ולרא"ם על כורחין צריך לומר דמכל מקום מועיל שיתחייב משום תופר. אך הרמב"ם לא הוצרך לידחק. שהוא פירש שקשר ראשי החוט מזה ומזה דמתקיים. ומכל מקום לא מתחייב משום קושר דהוי מעשה הדיוט כנ"ל. אבל קשירת ראשי החוט יחד בקשר אחד אינו כלום]: ה) גם אין לומר להרמב"ם כתירוץ הטורי זהב דלא הוי חיבור לשני הבגדים. דזה גם כן ליתא לרמב"ם לשיטתו פ"י מהלכות כלאים דחיבור על ידי דבר אחר הוי חיבור. ואם חיבר לבגד משי חוט צמר מצד זה וחוט פשתן מצד זה הוי חיבור כיון דהבגד משי הוי חיבור לחוט פשתן והוי חיבור לחוט צמר. חשובים החוט פשתן וחוט צמר גם כן מחוברים. הכא נמי כיון דהחוט הוי חיבור לבגד צמר והוי חיבור לבגד פשתים ממילא הויין הבגד צמר והבגד פשתן מחוברים. על כורחין הא דכלאים בלא קשירה איירי וכחילוק הטורי זהב: ו) והרמב"ם בחילוק הזה גם כן לטעמי' בהלכות גירושין פרק ד' הלכה א' דכותב על גבי דבר שאינו מתקיים מהני בגט אף דבשבת אינו חייב אלא בכותב על גבי דבר המתקיים. שאני שבת