אבני נזר אורח חיים קסח

יב) ובהכי ניחא מה שרש"י לא פירש מנעל דרבנן שאין חולצין משבת לשבת. דאם כן יקשה קושיית הטורי זהב רבנן איך קושרין מנעליהן. דלדידי' לא שייך תי' הטורי זהב דלפעמים חולצין בחול דלרש"י אפילו בספק אסור: יג) נחזור לדברי היראים לבאר טעם שאסרו חכמים באפשר שישאר לעולם. ונראה לי משום דשמא נתכוין לבטלו או אפילו בסתם כל זמן שלא נתכוין בפירוש להתירו חשיב של קיימא כדברי הירושלמי הנ"ל. אלא דמכל מקום אינו חייב כיון שאפשר להפקיע הקשר במחשבה לבד קל וחומר מיכול להתירו באחד מידיו כנ"ל. ומכל מקום מדרבנן אסור כמו ביכול להתירו באחד מידיו דקאמר ר' מאיר אין חייבין עליו ומכל מקום אסור וכן אסור להתירו אף שקודם התרה כבר חישב להתירו ולדעת בעל היראים כפי מה שביארנו אתי מחשבה ומוציאה מידי מחשבה שמתחילה. ואם כן לא הוי בשעת התרה של קיימא. מכל מקום אסור כיון דבשעת קשירה הי' של קיימא. וכן הוא לדעת כל הפוסקים בקשר העשוי לשבעה ימים אסור להתירו לסוף שבעה, אף דאז שוב אינו עומד לקיום שכבר עבר זמנו. מכל מקום כיון דחל שם קשר עליו לא בטל מיני' שם קשר במה שעומד להתפרד. ודוקא אם בתחילת קשירה לא חל עליו שם קשר כיון שעומד לחזור לכמות שהי' ועיין בתוס' נדה (דף כ"ב:) בדיבור המתחיל אם. ודוקא מן התורה אין איסור. דמן התורה לא חל [שם] עליו כיון שיכול להתירו במחשבה. אבל מדרבנן שחל שם קשר לא פקע בשעת התרה ודו"ק: יד) מיהו לפי שהוכחנו לעיל בתשובה הקודמת משלל של כובסין. שלולי דניחא לי' בחיבורם דאי הדר מטנפי הדר מחוור להו הי' בטל חבורם. ואם כן הכא נמי כיון דלענין שבת מחשבה מוציאה והוי כהתחיל להתיר לענין טומאה דבטל חיבורו אף שמתחילה הי' חיבור. ואם כן יהי' מותר להתירו: טו) מיהו כל זה ליתא רק לדעת הרמב"ם דמחלק בין כלאים לשבת, דבכלאים לא בעינן דבר המתקיים. אבל להר"ש והרא"ש דגם בכלאים וטומאה לא הוי חיבור באינו מתקיים. על כרחך מדהוי חיבור לטומאה בשעת מלאכה. לשבת נמי הוי חיבור המתקיים: טז) ונראה דמכל מקום אסור כמו שנים שעשו מלאכה זה עוקר וזה מניח אפילו אחד עכו"ם כמו שכתבו התוס' (דף ג'.) דיבור המתחיל בבא וכן עקירה בערב שבת והנחה בשבת דחשיב כמו שנים שעשאו כמו שכתב רש"י (ג':) בדיבור המתחיל מבעוד יום והכא נמי המלאכה נעשית על ידי מחשבה להתיר דעשאו קשר שאינו של קיימא ומעשה התרה אחר כך. ומחשבה הוי גרמא כאלו עשאה אחר. מכל מקום מעשה שאחר כך אסור דגמר המלאכה בעצמו, שבמחשבה לבד לא נגמר המלאכה. דמכל מקום לא הותר ממש. אלא שנעשה קשר שאינו של קיימא. וגמר המלאכה עשה בידיו ודו"ק: סימן קפב: תולדות קושר א) כתב הרמב"ם פרק יו"ד הלכה ח' הפותל חבלים וכו' הרי זה תולדות קושר והמפריד את הפתיל הרי זה תולדות מתיר. ובירושלמי שלפנינו ההן דעביד חבלים חייב משום טוה, ואם כן במתיר אין בו מלאכה, וכן משמע ביצה (דף ל"א:) פותחת שבכלים מתיר ומפקיע. פרש"י דיבור המתחיל אבל לא מפקיע החבל לסתור עבותו וגדילתו. והא כשמפקיע חייב משום מתיר. בשלמא מתיר ניחא דלאו קשר של קיימא הוא כמו שפרש"י. אבל מפקיע קשה. אלא ודאי כדעת הירושלמי דפותל רק משום טוה וכשמפריד הפתיל אין בו איסור של כלום. שוב מצאתי הקושיא על הרמב"ם מהא דביצה בספר מגן אבות [הג"ה. אך מצאתי בפי' הר"ח שנדפס מחדש שלא פי' מפקיע כפרש"י רק מפקיע החותמות עצמן. ובודאי הרמב"ם מפרש כפי' הר"ח ולק"מ. המגיה] מיהו אם אין פותל תולדה לקושר לא מצינו תולדה לקושר. ובירושלמי למה לא תני מושיט עמהון. שלכל המלאכות יש להן תולדה לזו אין לה תולדה. ואם אין תולדה לקושר למה נשנה באבות מלאכות וצריך עיון: ב) בשלהי שבת שקושרין קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה ומפרש לה בטור באין עשוי להתירו תוך שבעה ימים דלדבר רשות פטור אבל אסור. והמגן אברהם מפרש לה לשיטת הרי"ף והרמב"ם במעשה אומן. ואינו מובן לי מה נשתנה שבות זה משאר שבותים שדוחה אפילו תקיעת שופר. כהא דתנן שופר של ראש השנה אין מפקחין עליו את הגל וכו' ולפירוש הטור יש ליישב קצת דהנה ביום הכיפורים הותרו כל העינוים חוץ מאכילה ושתי'] לצורך שאר דברים ומשום שאין עיקר כוונתם לתענוג, הרי דאף דשאר עינוים ביום הכיפורים כשבות דמלאכה ונפקא לי' משבתון שבות. ופסיק רישי' הוא ההנאה. מכל מקום כיון דאין עיקר כוונתו לכך הוא שבות קל מאד והותרו להקביל פני רבו ואפי' שומרי פירות עוברין במים עד צווארן. הכי נמי הקושר כדי למדוד ואין צריך לקשר רק לשעה זו. ואינו רוצה כלל שיתבטל לשבעה ימים. חשיב שאין עיקר כוונתו את השבות והותר לצורך מצוה. אך לדעת רמב"ם דמעשה אומן אפי' אינו של קיימא כלל אסור. צריך עיון למה הותר לצורך מצוה טפי משאר שבותים: סימן קפג. לר' צבי יהודה נ"י. א) דבר מה שכתבתי במלאכת אופה בסק"ט אות י' בהא דחייב במתיך ובמסס וכו' אף שחוזר לקדמותו ובדבר שאינו מתקיים הא פטור בשבת כמו שכתב הרמב"ם והרב המגיד פרק ט'. ואמרתי ליישב משום דמצינו במשכן היתוך מתכת שאינו מתקיים. ועל זה הקשה ממה שראה כתביי ביד תלמידים בקושר דאינו חייב אלא בקשר של קיימא אין הטעם משום דלא חשיב חיבור דמאי שנא מתפילין וכלאים דחשיב חיבור אף שאינו של קייחא רק הטעם משום שאינו מתקיים [וכן ראה בספר לשון הזהב] ואף דהי' במשכן קשר שאינו של קיימא ביתידות אוהלים. לא ישיבני מכתבים כאלה ואולי נשתבשו או