אבני נזר אורח חיים קסז

במנעל וסנדל דרבנן פירוש של תלמידי חכמים שמתוך שאינם נאים אינן מקפידין בעצמם להדק קשר רצועותיהן אלא קושרין בריוח שיכולין להוציאו בעודן קשורין ופעמים נמלכין ומניחין אותן כך לעולם וקשר רצועות המכנסים כו' מותר לכתחילה לה שאין דעתו לבטלה שסופו להוציאו כשיוציאו המכנסים לכבס כו' אבל אם הוא של פשתן שמתכבס עם המכנסים אסור שפעמים נמלך ומבטלו להיות קשור לעולם. עד כאן דברי הרא"ם בס' היראים והן הן דברי המ"כ שהביא הבית יוסף בשם הכלבו: ב) וראיתי בשלטי הגבורים שכתב בשם הרא"ם דכל קשר שהוא ספק אם יניחנו שם לעולם או יתירנו פטור אבל אסור. והנה הוא לא ראה אלא דברי המרדכי שהעתיק דברי הרא"ם בקיצור. אבל בספר יראים שהעתקנו מבואר דהא דפטור משום שתחילת עשייתו לא היתה על מנת להניח שם לעולם. ואפשר שכוונת הרא"ם שתחילת עשייתו להתירו בודאי. אבל בספק יש ראי' מירושלמי דחשיב קשר של קיימא להתחייב. דאיתא התם קשירה מה הי' במשכן שהי' קושרין הקלעים במיתרים ולא לשעה היתה אמר ר' יסה מכיון שהי' על פי הדיבור כמו שהוא לעולם. אמר ר' יוסה מכיון שהבטיחן הקב"ה שמכניסן לארץ כמי שהוא לשעה. והנה מבואר מדברי ר' יסה דכיון שהי' ספק אצלם אם יסעו מכאן חשיב קשר של קיימא [ואפילו ר' יוסה לא פליג אלא דכיון שהבטיחן להכניסן לארץ הרי ברור שיסעו מכאן] וכן משמע ברש"י שכתב בקשר בנינו שפטור אבל אסור שפעמים שמניח שבת או חודש. משמע משום ספק אסור והוא הדין דמשום ספק לעולם חייב: ג) ואולם לאחר העיון יש ליישב דברי השלטי גבורים. ובאמת דברי ספר יראים קשים להבין שכתב שפעמים נמלך ומבטלה לעולם. משמע שמחשב בפירוש שלא להתירו עוד. וכשם שפעמים שמחשב אחר כך. כך אפשר שיחשב בשעת קשירה. ועוד עיקר דינו של הרא"ם דאף שמבטלו לאחר עשי' פטור. והתינח על קשירה כיון דבשעת קשירה לא הי' של קיימא. אבל בהתרה דבהא מיירי בסוגיא דמנעל דרבנן מה נפקא מינה אם מבטלו בשעת עשי' או אחר כך: ד) ונראה לי על פי מה דקיימא לן בעלמא מעשה מוציא מיד מעשה. מחשבה אינה מוציאה מידי מעשה. ובטומאה אין מחשבה מוציאה אפילו מידי מחשבה. משום דמחשבה דטומאה כמעשה דמי. ובעלמא פלוגתא דר"י וריש לקיש אם אתי דיבור ומבטל דיבור וקיימא לן כר' יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור. ומחשבה מוציאה מידי מחשבה. וכל זה מפורש בקידושין ריש פרק האומר. ובזה ניחא מה דפטור על התרה כשלא הי' תחילת עשי' לעולם. דכיון שהי' מחשבה לבד. תיכף שמחשב להתירו בטל מתורת קשר של קיימא. דמחשבה מוציא מידי מחשבה. ולא נוכל לחייבו על מעשה התרה. כיון דעל כורחך קדמה מחשבת התרה. ופשוט דלא שייך חיוב כלל על מה שחישב להתירו דלא תעשה כל מלאכה כתיב. לא מחשבה. ועיין רש"י גיטין (דף נ"ג) דמחשבה גרמא בעלמא הוא. ובשבת עשי' אסור גרמא שרי כדאיתא במכלתין (דף ק"כ:): ה) ועל כן ניחא נמי דברי שלטי הגבורים דאפילו בשעת עשי' ספק הוא פטור. והוא על פי דברי התוס' חולין (דף י"ב:) דכל שאין מוכח כוונתו ממעשיו חשיב רק מחשבה ובחרש שוטה וקטן לא מהני עיין שם. והנה בטומאה אין נפקא מינה בגדול דמחשבה דטומאה כמעשה דמי כנ"ל. אך בנידון דידן שפיר חילק הרא"ם דדוקא בדבר שלעולם תחילת עשייתו לעולם הוא דחייב על התרתו. דמחשבתו להתירו אינו מוציא מידי מעשה. אבל בקשר שאין תחילת עשייתו לעולם לשם כך. אף שפעמים נמלך כו' ואפשר שבשעת עשי' כבר נמלך מכל מקום לא חשיב עשי' לשם כך. כיון דאין מוכח ממעשיו כדברי התוס' והוי מחשבה בעלמא ופטור על התרתו כנ"ל: ו) וכן פטור על קשירתו. כיון דיכול להתיר הקשר במחשבה בעלמא דאז לא יחשב קשר לענין שבת כיון שלא יהי' של קיימא. והרי ר' מאיר אומר כל קשר שיכול להתירו באחד מידיו אינו קשר. כל שכן במה שאין צריך אפילו אחד מידיו רק מחשבה בעלמא. ואפי' רבנן דפליגי. הוא בדבר שצריך על כל פנים מעשה. אבל בקשר שבמחשבה בעלמא נפקע. קלושה קשירה דידי' ואינו דומיא דמשכן. והרי מה שנעשה כלי במחשבה מותר לטלטלו בשבת אף קודם שחישב עליו כיון דמחוסר רק מחשבה. וכן לענין דם חטאת שניתז על הבגד. אף אם עכשיו אינו בגד וכלי. רק שראוי ליעשות כלי על ידי מחשבה טעון כיבוס כיון שאינו מחוסר מעשה. וחשיב כלי קצת מעכשיו. והכא נמי חשיב כהותר הקשר קצת מעכשיו. ועל כן ניחא דברי הש"ג בשם הרא"ם כיון דספק אם יניחנו כך או לא. הרי אפשר שדעתו בשעת קשירה להתירו. ואם כן אפילו חישב להיפוך פטור: ז) ומעתה לא קשה מירושלמי דשם שאינו תלוי בדעתם ומעשיהם והי' מוכרחים להניחו עד שיאמר להם השי"ת לנסוע. ואם לא יצוה להם לנסוע יחנו לעולם. לא הי' מועיל מחשבתם לבטלו מתורת קשר. וכן אין ראי' מרש"י דלטעמי' שפירש פי' אחר בההוא דחולין חרש שוטה וקטן יש להם מעשה ואין להם מחשבה עיין שם שתוס' הנ"ל חולקים עם רש"י: ח) ויצא לנו מזה לענין הלכה בקשר שאפשר יניחנו שבוע אחד ואפשר יתירנו בו ביום מותר לכתחילה. ורש"י לטעמי' כנ"ל. ואף שבספר יראים אוסר מדרבנן באפשר ישאר כך לעולם כיון שאינו אלא מדרבנן. ובשבוע אחד דאפילו בודאי אינו אסור אלא מדרבנן. מהיכי תיתי שנאסור באפשר דאפילו באפשר לעולם אינו אלא מדרבנן: ט) וראיתי להטורי זהב שכתב כן בסימן שי"ז סק"ג במנעל דרבנן כיון שפעמים מתירין בחול אין איסור אף שרוב פעמים מניחין עד ליל שבת: י) אך מה שכתב כן הטורי זהב לדעת רש"י. לפי עניות דעתי ליתא. ומה שהביא ראי' מפרש"י שבשעת הטיט מתירין אותם. לפי עניות דעתי אין ראי' כלל. דרש"י קאי לענין פטור מחטאת, דודאי מתרמי לפעמים טיט. ואם כן בודאי לא ישאר לעולם קשור: יא) וראיתי להרב בשלחן ערוך בספק קשר עולם חייב חטאת ובספק ז' ימים מותר לכתחילה. לפי עניות דעתי זה זיכוי שטרא לבי תרי: